היא קראה לעצמה נימפומנית רק כי זה היה נשמע יותר מסודר מ"משהו
בי אף פעם לא נרגע", וכי ברגע שנותנים לדבר שם הוא מפסיק
להיראות כמו חיה שמשתוללת בסלון ומתחיל להיראות כמו בעיה שאפשר
אולי לשתות עליה קפה ולדבר, למרות שבפועל שום קפה לא עזר, כי
כל גבר שישב מולה, בין אם היה סטודנט עם תיק גב ובין אם
רואה־חשבון עם מבט עייף, התחיל אצלה כסיפור של תקווה והסתיים
מהר מאוד בתחושת מחנק, לא בגלל שהם רצו פחות מדי, אלא בגלל שהם
רצו אותה במנות, והיא רצתה את העולם כולו, עכשיו, בלי לחכות
לסוף השבוע ובלי לדבר על זה יותר מדי.
היו לה חברים, בטח שהיו, חלקם אפילו נשארו יותר מחודש, אבל
תמיד הגיע הרגע שבו הם רצו לשבת על ספה ולראות סדרה, או סתם
לשתוק ביחד, והיא הרגישה כאילו מישהו כיבה לה את האור באמצע
החדר, לא בכעס אלא באכזבה, ואז היא הייתה מתחילה לחפש עם
העיניים משהו אחר, תנועה, הבטחה, סדק קטן שדרכו אפשר להיכנס
שוב למקום שבו הכול דחוף, וכשהם היו שואלים אם הכול בסדר היא
הייתה אומרת שכן, כי מה עוד אפשר לומר כשאת לא יודעת להסביר
למה השקט מפחיד אותך יותר מרעש.
היא ניסתה להיות "רגילה", לפחות ככה היא קראה לזה, ניסתה
להגביל את עצמה, לספור ימים, לחשוב פעמיים, אפילו הייתה תקופה
קצרה שבה האמינה שאם תמצא את הגבר הנכון הכול יירגע מעצמו, כמו
ילד שמתעייף בסוף יום ארוך וככה קרה שבכל מערכת יחסים היא
הייתה זו שמבקשת עוד סיבוב בזמן שהצד השני כבר חיפש חניה,

ואז היא פגשה אותו במקרה לגמרי, בתור בסופר, שלא הסתכל עליה
כאילו היא הבטחה אלא כאילו היא שאלה, וכששאלה אותו משהו טיפשי
על תור הוא חייך חיוך קטן ואמר לה שהוא תמיד עומד בתור לדברים
שלא ברור אם הוא רוצה.
היה לו מבט רעב מדי לשעה שתיים בצהריים, רעב שלא חיפש רק משהו
לאכול אלא חיפש את העניין עצמו, וכשהוא שאל אם היא יודעת איפה
המחסן היא חשבה שהוא מתכוון למלפפונים, ולא לגמרי טעתה.
מה שקרה שם מאחורי הדלת האפורה, במקום שבו קרטונים נאנחים
מירקות והניאון עושה רושם של עייף יותר מהעובדים, היה קצר,
אינטנסיבי, ומוזר מספיק כדי להיראות בדיעבד כמו בדיחה פנימית
של המציאות, וכשהיא יצאה החוצה, עם עגלה ריקה ומחשבות שעברו
סחיטה, הוא הלך אחריה ואמר, כמעט באדישות, שהוא עדיין רעב,
כאילו הם רק טעמו משהו קטן באמצע קניות גדולות.
הם התחילו לצאת, אם אפשר לקרוא לזה ככה, ובעוד היא רגילה להיות
זו שמובילה את הקצב, זו שמתקשרת באמצע הלילה, זו שמציעה עוד,
הוא היה שם תמיד צעד אחד לפניה, לא בלחץ אלא בהתמדה, מזמין
אותה אליו ואז מבקש להישאר, קם מוקדם מדי בבוקר ומציע קפה ואז
עוד אחד, שולח הודעות לא כי הוא מתגעגע אלא כי "סתם חשב עליה",
והיא מצאה את עצמה מתעייפת מדברים שלא ידעה שאפשר להתעייף מהם,
כמו שקט, כמו נוכחות, כמו מישהו שלא מתרשם מהמהירות שלה.
הוא רצה עוד שיחות, עוד זמן, עוד ממנה גם כשלא קורה שום דבר,
והיא, שידעה לרוץ מרחקים קצרים במהירות מטורפת, התחילה להתנשף
במרחקים הארוכים, לגלות שהרעב שלו לא נרגע אלא רק משנה צורה,
וככל שהיא ניסתה להפעיל את הכלים הישנים שלה, הדחף, הקצב,
ההבטחה לעוד, הוא חייך ואמר שזה נחמד, אבל לא זה מה שהוא מחפש
עכשיו.
בסוף זה לא נגמר בפיצוץ או בפרידה דרמטית, אלא בערב אחד פשוט
שבו היא נשכבה לידו והבינה שאין לה כוח לקום, לא כי היא מסופקת
אלא כי היא מותשת, והוא, ברעב השקט והעקשני שלו, המשיך להיות
שם, מביט בה כאילו יש עוד, והיא חשבה לעצמה, כמעט בצחוק, שבפעם
הראשונה בחיים מישהו לא רדף אחריה אלא פשוט חיכה, וזה, מכל
הדברים, היה הדבר שהתיש אותה באמת.