עוד לפני הטיסה רמיז לא היה בטוח מה בדיוק מפריע לו יותר, הקור
שעליו כולם דיברו או המחשבה הטרחנית הזו, שהתעקשה להופיע בכל
פעם שהוא הסתכל במראה של השירותים בשדה התעופה, על צבע העור
שלו בתוך מדינה שכל מה שראה עליה בתמונות היה לבן, לבן מאוד,
לבן ברמה שמוחקת קווי מתאר, והוא ניסה להרגיע את עצמו בזה שצבע
זה עניין יחסי, ושבסוף כולם נראים אותו דבר כשקפואים, אבל אז
המוכרת בדיוטי פרי שאלה אותו אם הוא בטוח שהוא לא רוצה לקנות
עוד שכבת גרביים, והוא תהה אם היא שואלת כי אכפת לה או כי הוא
נראה לה כמו מישהו שלא שייך לתמונה.
באיסלנד הכול היה שקט מדי, לבן מדי, מנומס מדי, ורמיז מצא את
עצמו הולך ברחוב ומרגיש כמו נקודה שנשכחה על דף חלק, ובכל פעם
שמישהו חייך אליו הוא תהה אם זה חיוך של נימוס מקומי או של אדם
שמנסה להבין איך הצבע הזה הגיע לפה, והוא צחק על עצמו על
המחשבות האלה, כי הרי בא לראות קרחונים ולא את הזהות שלו
משתקפת בשלג, אבל המחשבות, כמו השלג, לא שאלו אותו אם זה זמן
מתאים.
כשהוא יצא לטיול ההוא, הקצר והטיפשי, רק כדי להרגיש שלג אמיתי
מתחת לנעליים, הוא עוד חשב על זה שאולי כאן, במקום שבו הכול
לבן, הוא סוף סוף יפסיק להיות "שחור" ויהפוך פשוט לבן־פחות,
אבל אז האדמה זזה קצת, הרעש הגיע באיחור, ובשנייה אחת הוא מצא
את עצמו מתחת לערימה כבדה ושקטה, בלי דרמה ובלי אוויר מיותר,
ושם, מתחת לשלג, כשהחושך היה מוחלט והקור מאוד ברור, המחשבות
חזרו אליו בפול ווליום.
הוא שכב שם וניסה לא לזוז, נזכר בכל הפעמים שחשב שהצבע שלו
מושך תשומת לב מיותרת, בכל הפעמים שרצה להיות פחות בולט, פחות
מסומן, וחשב באירוניה די מרשימה שאם אי פעם היה זמן להיעלם, זה
דווקא עכשיו, ואז, כמעט בצחוק פנימי, עלתה בו המחשבה ההפוכה,
שאולי דווקא הפעם, מכל המקומות בעולם, הצבע הזה הוא הדבר היחיד
שיכול להציל אותו, והוא חייך לעצמו בחושך, כי אם כבר להיתקע
מתחת למפולת, לפחות שזה יהיה עם טוויסט.
למעלה, בכפר, אנשים חיפשו, דקרו שלג, קראו שמות, עד שמישהי
עצרה ואמרה בקול מהוסס שאולי פשוט צריך להסתכל, לא לחפש עמוק,
ובין כל הלובן הופיעה נקודה כהה, קטנה אבל עקשנית, כמו כתם שלא
מוכן להימחק, וכשהוציאו את רמיז החוצה, עטוף, רועד וחי מאוד,
הוא פקח עיניים ואמר בקול צרוד שכל החיים הוא ניסה להבין מה זה
אומר להיות שונה, ודווקא כאן, באמצע איסלנד, הוא גילה שזה
לפעמים עניין של ניגודיות.
אחר כך, כשישב עם שוקו חם ושמיכה עבה מדי, הוא חשב לעצמו
שכשיחזור הביתה ויספר את הסיפור, אף אחד לא יאמין לו, לא
למפולת ולא לשלג ולא לזה שהצבע שלו הציל לו את החיים, אבל זה
היה בסדר, כי בפעם הראשונה מזה הרבה זמן הוא לא רצה להחליף
צבע, רק לזכור שבמקום הכי לבן בעולם, הוא סוף סוף בלט מסיבה
טובה.