"אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם.
מישהו יאהב מישהו. מישהו ישנא."

("זה מכבר", לאה גולדברג)

יש לי בעולם הזה כמה אנשים שאני שונא. יש לי, הרבה יותר
במספרם, אנשים שאני אוהב. אחד מהאנשים ששנאתי הפך לפני בערך
שנתיים למישהו שאני אוהב - ולא מזמן הוא הפך למישהו שאני אוהב
מאוד.

אז האם אני מצטער ששנאתי אותו?
בוודאי שכן, האיש הזה ראוי רק לאהבה.
אבל האם אני מצטער שידעתי בכלל, באופן מופשט, מהי שנאה?
ודאי שלא, בלי לדעת מהי שנאה לא הייתי שר בדגש המתאים את המילה
ישנא בשיר של לאה גולדברג.
יותר מזה, כמה ששנאתי את האיש הזה פעם, ככה אני אוהב אותו
היום.
בלי לדעת מהי שנאה, המילה אהבה מאבדת כל משמעות. המקום היחידי
שבו אהבה קיימת לבדה, הוא היקום ההרמוני טרום המפץ.

אני חייב לכתוב פה משהו בזכות אהבת חינם, כי לכלכתי על המושג
הזה באחד המאמרים שלי. אותו איש ששנאתי, אין לי מושג אם הוא
אהב אותי כמי ששונא אותו, אבל היחס שלו אליי היה כל כך מכובד,
שלא יכולתי להמשיך לשנוא אותו - וביקשתי את סליחתו.

והכי חשוב פה: הוא סלח!!!