אברהם, שעלה מקוצ'ין, הגיע לארץ עם מזוודה קטנה והרגל אחד
גדול, כזה שלא צריך אותו ביום, רק בלילה, כשאפשר להיעלם.
המדינה, למרבה ההקלה, שיתפה פעולה. הוא היה כל־כך שחור שבלילה
אי אפשר היה לראות אותו בכלל, אלא אם כן חייך. וכיוון שלא דרשו
ממנו לחייך במסמכים הרשמיים, הוא עבר את הקליטה כמעט בלי
סימן.
העבודה היחידה שמצא הייתה שמירה לילית במחסן עייף בקצה אזור
תעשייה, מקום שבו מאחסנים דברים שלא דחופים לאף אחד. אמרו לו
שזה תפקיד עם אחריות, אבל בפועל היתרון המרכזי היה להיות שם
בלי להיות שם, לראות הכול בלי שאף אחד יראה אותך. מקצוע שמתאים
במיוחד למי שכבר רגיל שלא סופרים אותו ביום.
אברהם עמד שם שעות בחושך, דומם כמו הבטחה לשוויון הזדמנויות
שלא עברה קריאה ראשונה, מחכה לרגע הנכון.
ובין משמרת למשמרת, כשהאורות כבויים והמכונות שותקות, אברהם
היה חוזר למקום שהוא קרא לו בית, מבנה הרכבת הנטוש ליד התחנה,
דירה של קרטונים וצללים, עם רוחות שמשחקות בקירות והדים של
חיים שהוא לא ממש היה חלק מהם.
שם, בין פרוסות קור ומזג אוויר בלתי נסבל, הוא גר לבד, עם הגוף
שלו בלבד, ועם הזיכרון של עולם שבו הוא יכול היה להיות נראה.
הוא לא הזמין אף אחד לביקור. לא היו לו חברים, רק שכנים
רחוקים, שכמעט לא ראו אותו.
הוא לא באמת ידע איך להתחיל שיחה, כי שנים של היעלמות לימדו
אותו לא לדבר יותר מדי.
אולי זה גם מה שעזר לו לשרוד.
ובין המשמרות הארוכות והחושך שמקיף אותו, כשהמחסן שותק כמו ספר
שמישהו שכח לפתוח, אברהם היה מוצא את עצמו מתרחק מהמבט
החיצוני, מהחיוך, מההיעלמות, ושוקע במחשבות שקטות, כבדות.
הוא היה שואל את עצמו איך זה שצללוּת של צבע יכולה להפוך אותך
לבלתי נראה, איך השחור שלו, שהיתה אמורה להיות רק תכונה אחת
בין רבות, הפך לסוג של מראה שקופה, שקופה מדי בשביל להיות אדם
שלם.
הוא דמיין איך זה להיות מישהו עם רגליים גדולות ביום, עם מקום,
ולא רק בלילה, כשהכל נסגר מסביבו והעיניים מסתכלות במרחק, לא
עליו.
לפעמים הוא הרשה לעצמו לתהות אם החיוך הלבן, שהפך למעין נשק
חבוי, היה לא יותר מאשר מסיכה, לא כדי להפחיד אחרים, אלא כדי
להסתיר את הכאב של לדעת שהעולם לא רוצה לראות אותו באמת.
הוא נזכר איך כילד בקוצ'ין, הרגיש איך צבע העור שלו קובע את
המרחב שלו, כבר אז, לפני שעלה לארץ, לפני שהפך להיות צל שחור
במחסן.
היו לו רגעים בהם הוא חשב שאולי ההיעלמות היא לא רק הכישרון
היחיד שלו, אלא גם העונש.
האם הוא נעלם כי העולם לא ידע מה לעשות איתו, או כי הוא עצמו
בחר להיעלם כדי לשרוד?
הקור במבנה הרכבת, השקט שמסביב, והבדידות - כל אלה היו כמו
תזכורת יומית שהוא לא באמת שייך לשום מקום, ושגם כשהוא שם, הוא
לא שם באמת.
אבל בלילה, כשכל השאר ישנים, כשאין אף אחד שדורש ממנו להיות
משהו אחר, הוא היה עומד מול המראה שבמבנה הנטוש, מחפש בעיניים
שלו את החיוך שהיה פעם, זה שהפחיד גנבים וילדים כאחד.
וכשהגנבים היו מגיעים, מלאי ביטחון, עברית רהוטה ותכניות
גרועות, אברהם היה עושה את הדבר היחיד שהוא באמת ידע לעשות
טוב: נעמד מולם במרחק של מילימטרים מהפנים, קרוב מדי בשביל
לברוח ורחוק מדי בשביל לגעת, נותן להם שנייה לחשוב שהם השתגעו,
ואז פותח את הפה לחיוך גדול ולבן.
חיוך כזה שקופץ מתוך החושך כמו ירח עם כוונות רעות.
הגנבים היו בורחים בלי לקחת כלום, משוכנעים שהם נתקלו במשהו
על־טבעי, או לפחות בשומר שאף אחד לא טרח להסביר להם עליו.
אנחנו, שהכרנו את אברום מהשכונה, היינו באים לפעמים בלילה רק
כדי לבדוק אם זה עדיין עובד. צועקים "אברוּם" לתוך החושך, והוא
היה מופיע בלי קול, נעמד מולנו בלי מילה, מחכה רגע ארוך מדי
ואז חושף את השיניים הלבנות שלו.
אנחנו היינו צורחים בכל פעם מחדש, למרות שידענו בדיוק מה הולך
לקרות.
כי פחד צפוי הוא עדיין פחד, רק עם תחושה קלה של אשמה, כמו
לצחוק מבדיחה שאתה יודע שלא היית מספר בעבודה.
אבל הזמן, כמו תמיד, עשה את שלו. ואברם, שמעולם לא ראה סיבה
מיוחדת לצחצח שיניים, הרי אף אחד לא משלם על זה, התחיל לאבד
אותן. אחת נשרה, ואז עוד אחת.
החיוך שהיה פעם נכס ביטחוני הפך לאביזר תקול. כזה שמבינים את
הרעיון שלו, אבל כבר לא מפעיל את המערכת.
כשבאנו שוב וצעקנו "אברום", והוא נעמד מולנו ופתח את הפה, יצאה
שתיקה מביכה במקום צרחה. מין רגע כזה שבו אתה מבין שהאגדה
איבדה את התקציב שלה באמצע הדרך.
אברם סגר את הפה, משך בכתפיים ואמר בשקט שזה לא מה שהיה פעם.
שמישהו מלמעלה החליט שהפחד שלו כבר לא נחוץ.
ובאופן מוזר, זה היה הרבה יותר מפחיד. כי פתאום הוא לא היה
מיתוס, ולא טריק של אור וחושך, אלא שומר לילה עייף עם חור בשן
וחיוך סדוק, שעובד באותה עבודה בדיוק, רק בלי הכישרון שהצדיק
אותה.
כעבור זמן קצר החליפו את המחסן במצלמות. אמרו שזה יותר מתקדם,
יותר שוויוני, פחות תלוי באדם.
אברם עבר לעבוד בכניסה, ביום. בשמש. שם כבר ראו אותו מצוין.
ובין שמש לחושך, בין משמרת למשמרת, הוא היה חוזר למבנה הרכבת
הנטוש שלו, ששם, בחדר קטן עם חלון שבור, הוא היה מדמיין איך זה
להיות נראה, לא רק בגלל הצבע, לא רק בגלל החיוך, אלא בגלל
מישהו שירצה לראות אותו.
אנחנו הבנו אז שבסוף, מי שהכוח שלו נבנה מזה שלא רואים אותו,
לא באמת מוזמן להישאר כשהאור נדלק.
והמדינה, כמו החושך, אוהבת אותך בעיקר כל עוד אתה מפחיד מישהו
אחר בשבילה.
ברגע שאתה מפסיק,
היא מבקשת ממך לחייך.