שלוימלה הצדיק היה בטוח שרוחניות זה עניין של סדרי עדיפויות,
וכיוון שאצלו הכול היה מסודר כמו מדף של ספרי קודש חדשים, קודם
שמיים, אחר כך בני אדם, ורק בסוף הגוף, קרה שבשבת אחת, באמצע
פלפול בגמרא שהיה כל־כך נלהב עד שהמילים התחילו לרוץ לפני
המחשבות, הוא חבט בידו בסטנדר בהתלהבות ופגע בזבוב, לא חזק, לא
בכוונה, רק מספיק כדי שהזבוב ייפול על הדף הפתוח ויישאר שם
מפרפר, חצי כאן חצי שם, בין רש"י לתוספות, בין חיים למוות.
ושלוימלה קפא, כי אם יש משהו שהוא ידע בוודאות זה שבשבת לא
נוטלים נשמה, לא של אדם, לא של בהמה, ואפילו לא של זבוב,
במיוחד לא כזה שנפל בדיוק על הסוגיה שעוסקת בדיני נפשות, והלב
שלו התחיל לדפוק מהר יותר מההיגיון, והוא נכנס לחרדה טהורה,
מהסוג שמגיע רק לאנשים עם כוונות טובות מדי.
בלי לחשוב יותר מדי הוא התחיל להתפלל, לא בקול גדול, אלא
בלחישה דחופה, כזאת שמבקשת רפואה שלמה לחרק קטן שאין לו שם
ואין לו רב, רק זוג כנפיים רטובות ועתיד לא ברור, ובדיוק אז
נכנסה אשתו, ראתה את שלוימלה כפוף מעל הגמרא, מזיע ומתייפח,
שאלה מה קרה, והוא הצביע על הזבוב, והיא נבהלה באמת, כי אם
שלוימלה בוכה, משהו רציני קורה, אז גם היא התחילה להתפלל.
הילדים הגיעו, כי ילדים תמיד מגיעים כשיש בכי, והם לא הבינו
כלום אבל ראו שכולם מתפללים אז גם הם הצטרפו, כל אחד בנוסח
שלו, אחד ביקש נס, אחד ביקש שהזבוב יחזור לעוף, ואחד ביקש שזה
ייגמר לפני שיגיעו חברים מהשכונה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי,
כי קולות התפילה והבכי זלגו החוצה, והשכנים נכנסו, ושכנים
מביאים שכנים, ותוך עשר דקות כל הבניין עמד סביב שולחן אחד,
מתפלל בדבקות לשלומו של זבוב אחד, שאף אחד מהם לא היה טורח
לגרש ביום חול.
בסוף הזבוב הפסיק לפרפר, שקט כזה ירד על החדר, ואז, ברגע
האחרון ממש, הוא התרומם, עף חצי סיבוב עקום ונעלם דרך החלון,
וכל הקהל נשם לרווחה, כאילו עברו אסון לאומי קטן.
שלוימלה סגר את הגמרא, ניגב את העיניים ואמר בשקט שברוך השם,
שבת נשמרה, והנשמה ניצלה, ואף אחד לא שאל בקול רם אם כל זה לא
היה קצת מוגזם, כי בשבת, כמו בחיים, עדיף לפעמים לא להרוג
אפילו זבוב, רק למען השקט.