למטה בפארק עם האגם
אני יושב על ספסל,
מסתכל וחושב
שאני שם לב שהעונות
מתחלפות
לילה קיצי של
אמצע פברואר
חיילות עם נשקים
מרגיעות תינוקות בעגלה

העולם מתקרב
תכלס
לשום מקום,
זה רק נראה ככה כרגע,
האם חשבת פעם
שלעולם לא נוכל להיות
כל כך קרובים כמו אחים,
העתיד באוויר אבל
המציאות תעתוע,
אני יכול להרגיש אותם בכל מקום
מחכים לקריאת התייצבות,


הייתי רוצה שתיקחי,
תיקחי אותי לקסם של רגע,
של נאיביות, של תמימות,
לחלום על ילדי המחר שחולמים
כמו אותם ילדים
שהיינו אנחנו,
לא למה שהפכנו להיות
הורים לילד שלא חזר

אני הולך עכשיו ברחוב,
בעיר לא מוכרת,
וזיכרונות רחוקים
בטעם מתוק
קבורים בעבר כאן לנצח,
מתחת לאנדרטה לחייל אלמוני
זה שלא חזר או יחזור לעולם.

חלומות שהתנפצו כבר
משמיעים קול שבר עמוק
כחלון ראווה שנזרקה אליו אבן
שברי חלונות, רסיסי חלומות

גם אנחנו היינו ילדים של
פרחים,
ובעבר חלקנו את אותם
חלומות,
וכשמציאות שעולה
על כל דמיון
התפרצה אל חיינו
בזיכרון חלומות,
חלומות שנקברו
בעבר הרחוק.

חלומות שהתנפצו כבר
משמיעים קול שבר עמוק
כחלון ראווה שנזרקה אליו אבן
שברי חלונות, רסיסי חלומות


לעילוי נישמות כל הקדושים שנרצחו על קידוש השם מבריאת העולם
ועד היום.
הורים לילד זה שלא חזר או יחזור לעולם.
https://youtu.be/UvudSyYVIrg