אינני ישן יותר משלוש שעות ומחצה ביממה כעת. מנגנוניי הבסיסיים
נשחקים עד דק. אני מאבד את הקשר עם לווין האם שלי ומתמכר לרגעי
הניתוק הארוכים. אני מודה לאל על כל דבר שאיננו מסב לי כאב
ומפגין איפוק יחסי בדרך כלל, בניגוד לטבעי המדויק. אני מוצא
לעצמי אהבה במה ובמי שנלכד בחכתי ומזין את עצמי בבשרן של נשים
ראויות. אני ממשיך לצרוך כמויות בלי נתפסות של חומרי השכלה
וקורא כאחוז אמוק, בלתי ניתן לעצירה. אני קורא בקול, מתרגם תוך
קריאה, מקריא במקצב ובלחן. אני מפייט בספרים ומקונן עליהם. אני
מלמד את מי שמוכן ללמוד מה שאני יכול ללמד. לעתים תלמידיי הם
היחידים שמוכנים להיות עבורי קהל ובמה.

מחוץ לשיעורי ממתינים לי נציגים הרוצים שאלמד עבורם, משלהם,
למענם. לרוב עולה בידי לסרב בחיוך. לעתים אני משכיר את חרבי
בעד מחירים גבוהים במיוחד. אין לי העדפה מוסרית כלשהיא, בכל
עניין שהוא, חשוב או שולי ככל שיהיה. אינני מאחל רע לאיש. גם
לא דבר מה טוב ומנחם. רק איחולי ניווט רפים בפי. נפשי ראתה את
נתח הדם היחסי שיועד לה ועוד יתרה מכך. נותרתי לבדי מול ההלם,
ההבנה ואין האונים שבמותם של אחרים, יקרים פחות או יותר. צפיתי
במוות מתרחש, זוחל, מתבדח. הייתי עד לרגעי תקווה מועטים מדי.
וכעת, מה יהא עליי? על צאצאיי המתהווים ומייחלים להישרדותי. מה
יהא על אשתי המרה שכבר קצה בי, בכשרוני, במגבלותיי הנאות. אין
לי מה לומר לאיש. רק לאמי. בעיקר מילות טובות. מעט דברי תוכחה.
געגועים מרים וקצב נהדר. אהבה וחרטה וכל מה שנותר כשהסתלקה.
הפרישה את חלתה ונסה. מפני מה כולנו יודעים. כולנו בגדנו בה,
מי יותר ומי הכי. את פגיונותינו קיבלה בהבנה, בקהות עייפה של
מחלה. אין זה מקרה ייחודי. כולנו ילדים רעים להורינו. הם
חוטאים כלפינו, מעייפות או אדישות, ואנחנו חוטאים להם
בבגרותנו, בכלים משוכללים שהטמענו. עלינו לחיות עם זה ואז למות
מזה או להיפך. אין אני דומה לכם. אין בכם ממני ובי בוודאי שאין
דבר מכם.

ערבי החג הם הקשים ביותר כעת. אני מתקשה לשמוח בשמחת החוגגים,
חושב על מתיי הרבים והמושתקים. אני נזכר בילדותי בהצלחה חלקית,
נשען על עמודי זיכרון רעועים ומהולים. אני מוותר על רוב הטקסים
ונאחז בידיעתי את האל, בהיותי עובד אלוהים יותר ממאמין, עושה
יותר משומע. אני נאלץ למרוח על עצמי חיוך מזוייף עבור ילדיי,
עבור הורי אשתי, עבור עמיתיי ונשותיי. אני נעשה מסוגר, מבויש
ומשופל עיניים. ריח הגוף שלי שונה. שיניי מתכהות, לובשות כתמים
זעירים של חומרים ומזונות. אני מוצא לעצמי אביזרי מלחמה ומחדש
אותם. מסיר חלודה, מעניק קת נאה, מכין את עצמי לקרב שלעולם לא
אצא אליו.

יהיה עליי להתחיל להזיז את גופי שוב בקרוב, אחרת יהפכו צלילי
החריקה למצבורי אבק בשר ודם. אם לא אשוב לפעול, לנסר, לחתוך,
להרים, לשאת, לכוון, אגווע ואהפוך לפקעת עבה של איברים לא
מיומנים. אין אני זקוק לסוכנים ומתווכים. כל מה שנחוץ לי הוא
ערימת עץ לביקוע, גרזן סביר ודממה. כשאני נותן למילים להתאדות,
נפשי נעשית צלולה ומיומנת. אין לדעת לאן יובילו אותי שעתיים של
עבודה גופנית מאומצת. אלוהים עצמו עשוי להופיע בסיומה ולאחוז
בידי. המנוחה היא אויבי הגדול. הזמן והשהות לחשוב, לנתח
ולהשוות, הוא הוא המנצח את רוחי.

יום אחד מתדפקת על דלתי חיה שלמה, חפה מסימני פציעה וציד
ומכריזה כי מצאה אותי. שאר נשותיי מתעלמות ממנה ומפנות לה כתף
ואני מתמסר לה  בלי להרהר בדבר שנית או אף בתחילה. היא מותירה
בי סימני נשיכה מרובים, זעירים, ומרשה לי לעשות לה כמעט כל
העולה על רוחי. אני נדהם מעצמת הכניעה ומסרב לאחוז בה בחזקה
לפתע. אני עצמי נתפס לא מוכן, בפעם הראשונה מזה זמן רב, ומסרב
לכבוש את גבעתה. אני מסתגר ונמנע מאהבתה ונעשה עוין רק כדי
שהיא בתורה תאהב יותר ותרצה יותר. אני מתפלל על נפשה ועל נפשי
ומקבל מענה מוגבל, ומרשה לעצמי ערב אחד להקריב אותה על מזבח
גחמותיי. היא ערבה לחכי ואני ערב לחכה ואנו מוצאים אחד בשנייה
נחמה מתונה המחממת אותנו חורף שלם ומחצית אביב. היא הופכת לאשת
סודי ואני מסתיר אותה מעיני הציבור במקומות מחבוא רעועים, שאין
בהם אף לא דרגש או שחת.

לעולם לא יופקדו כל סודותיי בכספת אחת. תמיד אחפש עוד מקורות
הטמנה, עוד נאמנים מעוורים, עוד בורות לקבור בהם. שפתי טובה
מאי פעם, בכתב ובשיחה, ואני נעשה מיומן מדי, קל הדק וברור.
שיחותיי מאופיינות בידיעה מדודה של אמת ושקר, ואני מצליח לנצח
ולהפסיד בלי לטעון ולהגן על צדקת מחשבתי. חבריי מתעייפים ממני
ומפנים לי עורף. אשתי רוצה בסילוקי המהיר מחייה ולא מצליחה
להרפות. ילדיי מכים אותי, בהומור וברוך, אך גם בזעם משולהב
ומהנה. אני שמח לראות את בני הבכור חובט בפניי וצועק עליי,
נזכר במכות הרבות שספגתי מהוריי ומתנחם בשבירת השרשרת, אם לא
בהתכתה. אני נהנה מסודותיי אף יותר מבעבר. אני מוצא לעצמי
מחברות עלומות, שלעולם לא ימצאו ולא יחופשו ומטיל בהן ממטרי
מילים נוגות ונגועות בלי להפסיק. אני קורא סוף סוף בכל השפות
שאני מדבר ומבין. אינני אדם רע. אין אני כמותכם. יש בי קצב
ועצב רבים, שניתנו לי כמתנת בריאה, בלי הסכמתי המפורשת. אהובות
ישנות מקבלות ממני מכתבי התנצלות והודאה, ואני מסיר מעצמי את
כאביי בלי מחט חמה, לראשונה בחיי. לא סולחים לי. אין אני מוחל
לי. אלוהים מתבונן בי ללא מבע.  

אין לי מולדת או שפת אם. אני יודע ללבוש צלילים רבים במהירות
ובחן. אני מאמץ לעצמי בקלות זהות של אדם אחר, רק שלא אצטרך
לשאת את זהותי שלי. אינני יודע עוד מי או מה אני. אינני מזהה
בגרסתי הנוכחית שרידים רבים לילד הרך שהייתי. משהו איום קרה
לי. אני מנסה לספר לעצמי את מה שאירע, שנים רבות, בדרכים
מגוונות, אך אין הדבר עולה בידי באמת. אני מצייר לעצמי
שיחזורים אסתטיים, נקיים ומרוחקים, של מה שקרה לי בתמימות,
הלכה למעשה. אני יודע לשיר המנונים רבים, ברגש, כשזרועי על
חזי, בעינים רכות ומעריצות. אין אני בן נאמן לארצי או למולדתי.
עורי נושל ומתחדש תדיר, ומשימותיי מעבר לקוי האויב הולכות
ונעשות מופרכות ומתגרות מיסודן.

את סיפורו של אבי אני עשוי לספר לעצמי עוד עשרות פעמים, עד יום
מותי. בכל פעם סיפורו לובש צורה אחרת, צבעים חדשים של כתונת,
שאני מיטיב לארוג מפאת זכרוני המשובש כל כך. אינני יודע באמת
מה קרה לו. אינני יודע באמת מי היה. את מה שעשה לי, אני עושה
לילדיי, בלי להיות מסוגל לשלוט בזה.  בחלומותיי, אני אב טוב
הרבה יותר מאבי, ואם חומלת יותר מזו שעזבה אותי. ברגעים
החשובים באמת, אני נוהג בילדיי כאחרון הילידים, מונע מזעם
וקנאה ותחרותיות קדומים ממני, היודעים להביס את ידיעותיי
הרבות. אבי היה מלח שיכור ורודף עונג, וגם אני, הגם שאין לי
כלי שיט, משמש בתפקידי בסיפונים הנמוכים של החותרים העירומים.
אני ממשיך לחתור במים לא מוכרים, מים מסוכנים ומלאי טורפים,
בלי לחשוב על פעולותיי.

בקרוב אהיה חייב להחליט סופית אם לחסל את ענייני. שום טיפול לא
יציל אותי. סופי ידוע ומוכר ולא מעניין. כתונת הדוקה ממתינה לי
בין כתלי בית החולים לאנשים מסוגי. אין הומור במצבי. שום תובנה
לא תחלץ אותי מהבור אליו זינקתי בשמחה. איש לא עשה לי דבר.
העולם נתן לי בדיוק את מה שהייתי צריך לקבל. החיים הוגנים. אני
עצמי שבר כלי המייחל לאיחוי פלאי, להתרת קללה אלוהית שלעולם לא
תגיע. גופי, נפשי, מנגנוניי, עברו שינויים רבים מדי מכדי
שיעבדו בצורה תקינה. איש לא מעוניין לדעת מה יש לי לומר. טוב
שכך. בקרוב אוכל להקריב את עצמי לאל הטוב, שיתעלם מבשרי השמן.
אין אלוהים שונא אותי. אין אני שונא אותו. כך התרחשו הדברים.
אלה קורותיי. זהו גורלי. אמות כפי שחייתי, מוכשר ומסוכסך.    

יש לי אחות אחת, חצויה ורחוקה, שעמה לעולם אינני בא במגע. יש
לי אח צעיר, רחוק ובלתי מושג, שלעולם לא יוכל להיות לי. אני
עצמי אינני יודע להיות איש משפחה. אני מהלך כלוליין חבול על
חבל גבוה ומעמיד פנים שאני אדם תקין רוב הזמן. למדתי לשקר לבד,
בחלל המדברי העוין בו גדלתי. מתוך היעדר, בראתי לעצמי סיפורים
חלופיים. לעולם לא יהיה לי אומץ להתמודד עם זה. לעולם לא יגלו
את סודותיי. אמות למענם. הם יחיו בתוכי גם כשיטמינו או ישרפו
אותי. זאת האמת ועליי לכתוב אותה, לפחות פעם אחת נקיה.

את שקריי הראשונים טויתי בחוסר מיומנות. את שקריי הנוכחיים אני
טווה כלאחר יד, במיומנות מכעיסה. אין אני חשוב מספיק כדי
שיטרחו לגלות  אותי. אני נמר מזדקן חסר שיניים ואומץ, בעשב
גבוה ובוצי. רישום מלא של הנשים שחיזרתי אחריהן במהלך חיי יספר
את הסיפור עד תומו. אני הצייד העצל המחפש את החיה בשולי העדר.
אני הפחדן הממתין בחנית שלופה במרומי עץ עבות. אין לי במה
להתבייש. שרדתי עד עתה. אני רק יכול לקוות שימיתו אותי בקרוב.


יום אחד מכה אותי בני הקט מכות נמרצות. אני נעלב עד עמקי נשמתי
ואוחז בו בחוזקה. אני מבין שהדבר בלתי נמנע. כל הכאב והחורבן
שהמטתי על אמי, בתורי, יושב לי מנה אחת אפיים בידי ילדיי. לא
אזכה לגדל אותם בנחת. ילדיי יצטרכו להקריב אותי כדי להשתחרר
ממני ומשושלתי הנגועה. לא הצלחתי לשבור את שרשרת החולי באמת.

כשחומרי הארגעה והסיכוך שבים למינוניהם הרגילים, נדרכים
מנגנוני העוצמה שלי במהירות שיא. רוחי מצוננת ולהוטה, לשוני
מתונה אך מתוחה, ואני מצליח להמנע מכאבים יזומים ומקריים
במיומנות רבה. אין אני מסוגל לחיות חיים צלולים ממושכים. רמות
האשלג והגלוקוז בגופי לעולם יצטרכו פיגומי עשן. אהיה עבד מר של
נגיעות מתוקות עד שיוחלט שסיימתי את שירותי, ושקורבני בטל
וחרוך. אני מבין את מצבי הקיומי עד יומו. אני מוכן לשרת את
אלוהיי ולמות על מזבחו, הגם שאינני קרבן כשר. הגם שאלוהים אינו
זקוק לי יותר משאני זקוק לו. הוריי גאים בי, ומחייכים אלי בלי
שיניים או בושה, בעד רגבי קבריהם הנטושים. לשוני נצרבת ואני
נעשה כבד פה ודיבור לימים אחדים. אלוהים איננו עמדי עוד. אני
לבדי בדשא הגדול, קרוב רחוק מכל דבר ואין. אינני כמותכם. כלל
וכלל. לא יכול להיות הדבר.

לעולם ימעיטו הבריות בערכי בטרם יבינו את היקף וטיב ידיעותיי
והכרתי. משקפיי הזולים, חולצותי הצבעוניות, נעליי הקלות,
משווים לי מראה ליצני קל אך מובחן, המשטה אפילו בי, אחר הכול.
כשבן שיחי מבחין במהירות וחריפות שכלי, לרוב נרשמת הפתעה מהולה
בבוז באחורי המחשבה של העומדים מולי. לרוב אני מוחל על כך.
לרוב אני מכניע את בני שיחי ומטה אותם לרצונותיי. אין אני גאה
בזה. זה מה שנתן לי האל הטוב. אני יכול למכור לאחרים את המילים
שהם זקוקים להן, ולהעמיד פנים שאני נותן להם את רצונם הפרטי,
מבלי שיבינו שהם רק כלים בעיני, כלי משחק ולא שחקנים. אני נותר
בלתי מאיים למראה למרות ששיני חשופות כל העת, משוחזות ועקומות,
מפיצות רעב ותוקפנות דרך הלשון והלוע וחיבורי הצלילים. אין אני
אדם מרושע יותר מאחרים. גם לא צודק יותר. יש בי מידות ומורדות.
אחר אבל דומה. שונה אבל זהה. יפה. נורא מראה. רב פנים ואקראי
(לכאורה).

עליי לשפר את מנגנוני התגובה המיידים שלי במהרה, אחרת אהיה שוב
בסכנת הכחדה. יהיה עליי לכייל את רגשותיי ומעשיי הנלווים מחדש,
אם אני רוצה להמשיך להיות מי שאני יכול ורוצה להיות. אינני
אציל. גם לא אריס. אני בר דעת הרוצה לחיות חופשי מכאב הידיעה
ועונג החטאים, לטוב ולרע. עליי לשוב על שבועתי הישנה, ולוודא
שאני עדיין מקיים אותה, אם יש לי אומץ, וכניעה.

מעולם לא הצטרכתי לבקש מאהובותי דבר. תמיד ביצעו מרצון ובלי
שידול. בדרך כלשהיא, נתן לי האל מתנת פה ואוזן, ואני יודע
לכבוש נשים נאות, כעורות, משכילות ובורות ומלאות אוויר ודעת.
אין אני מבטיח לנשותיי דבר לבד ריגוש. לרובן אין צורך בדבר לבד
זה. אני נוגע במיתריהן במתינות ובפראות, כנגן השורה הראשונה
שאני יודע להיות. הכלוב בו אני מוחזק בשלווה יחסית נעשה הדוק
מדי עבורי, עבור כנפיי, עבור מקורי המוארך והעירני. אני מבקש
לצאת מן המכלאה והמתג. אינני מציב תנאים לאיש. אני יוצא ביד
עליונה ומורווחת, בסופם של רוב משחקיי מלאי החטאים ההכרחיים.

למרות מחלתי הרוחנית המכלה, אני מצליח לעשות מעשים של אהבה לא
מותנית לזולת. לא לכל הבריות. לא בבת אחת. ובכל זאת, נמענים
אחדים סביבי זוכים לקבל מן הדבש והעוקץ שאני מוכן לחלוק. ידי
רחבה, הרבה יותר ממה שצריך. אני מוצא נחמה במתן תשורות כסף
מוגזמות לאנשים שאינם מצפים ממני לכך. אני נדיב בצורה מתריסה,
כועסת ומחושבת. חבריי יודעים זאת לגביי. הישרדותי איננה מובנת
מאליה. גופי מתפורר וצובר  משקעי אבן עדינים. התרופות משכנעות
את גופי לא לאותת כאב או מצוקה. כמה נדוש הקיום הזה, בגוף
אלסטי מתפוגג. אין אני מלין. רק שליח מדווח בעיניים עצומות
וטובות.

יש ימים בהם שדיי קמים הרבה לפני שאני מקיץ בעצמי. הם ניעורים
משנתם באחת, ללא עיכוב, ומעלים אותי על מזבח מהיר, מאולתר,
שעליו אני נחרך וניתן בפיות המאמינים נא וחי ובלתי מרוסן. אין
לי מה  לעשות נגד הדבר. ידיי כבולות, כמו אוזניי ולבי,
בשלשלאות כבדות ואוהבות, שהונחו על ידיי לפני שבכלל היו ידיי.
מתישהו יציע מישהו לתת לי מאזנים יומיים לעצירת כוחותיי. אוכרח
להכנע לשוביי. אין מנוס מכך. לעולם איוותר עבד של מישהו, של
משהו, שאיננו ראוי לי. שפתי יפה. אני אחר. אני אותו צמית
שהייתי. אין לי מה להלין. לא באתי לכאן מרצוני. לא אלך מכאן
מבחירה. מילותיי האחרונות יישכחו הרבה לפני שייאמרו. מגיע לי.
כך אמורים הדברים לקרות. אין זה נורא כל כך.

לעולם לא יילקחו ממני תאריי כי הללו מעולם לא ניתנו לי. לא
הרווחתי את לחמי בספסלי הלמידה וככל שנדרשתי ללמוד דבר מה,
סירבתי לעשות זאת. עד עתה למדתי רק מה שרציתי, ומה שלא רציתי,
עשיתי במקום ללמוד. נתתי לחיים להיות לי מדרשה של מטה ומעלה.
מסרתי את נפשי לשטן הטוב מדי יום, שנים ארוכות, מבלי להרהר
בדבר רגע דל אחד. דיברתי עד שהתחרשתי מקולי שלי בחקירות אמת
רבות מדי, מבלי להסגיר את מניעיי ושמי האמיתי. הייתי נכון למות
למען המטרה האחת שראיתי. הייתי מוכן להיות גלעד. בסופו של דבר
חסו עליי עד עתה. אולי מחר אלקח. אולי אחיה עד גיל מאוחר
ואתבזה. אין לדעת. האל מכין עבורי תכנית פרישה, מרצוני או שלא,
לטוב ולמרבה במחיר.

למרות הכול ובאין רואה, אני שב אל שולחן הכתיבה, חרף תבוסותיי
המרובות והממושכות. נחלתי הפסדים כואבים במיוחד לדפים הנכתבים,
הנגנזים, המועלים אחר כבוד באש.  לכל מחברותיי אני מוסר את
אותם ציוני הדרך, את אותו מנגנון מסואב ונטול סדר. אני רושם
כאילו אני במנוסה. מילותיי מהירות מכדי שאספיק לקרוא בהן את
עצמי. אני לוקח לעצמי ימים שלמים כדי לשבת מול האותיות
ולהתענות בלי קול, עד שמפרקיי נענים ואני מצליח לחשל מתוכי
משהו שאיננו רגיל. אני לומד שפה חדשה ושוכח שפה ישנה במהירות,
בלי למידה יסודית של חוקי דקדוק או תחביר. אני משוחח במיומנות
עילגת וציפורית בשפות אחדות שמעולם לא למדתי. אינני גאה בכך.
אלוהים נתן לי אוזניים ולב שווים. אינני מאמין בו עוד, אבל אני
זקוק לו, יותר מבעבר.

אחי הצעיר עוזב את אשתו ההרה ומחליט לנטוש את משפחתו. אני מברך
אותו על תעוזתו, ויודע שלעולם לא אוכל לבחור בחירה חופשית כל
כך, אנוכית כל כך, מתבקשת כל כך. אני מחבק את ילדיי ומסרב
לישון שעה אחת מחוץ לבית. חומרי הארגעה מסייעים בידי. אני
מצליח לחיות למרות כאביי ושדיי, איכשהו, יותר שנים מאבי. אולי
אפילו את אמי אנצח במירוץ העלוב אליו נרשמנו כולנו. כלובי הנאה
הולך ומאבד את קסמו. אני מוותר על שיפורים הכרחיים ושדרוגי
מתקנים ותשתיות, ונותר שמח בחלקי, מרוט נוצות וגאווה, בין
הסורגים הנאים המוכרים. אני שב לקרוא בשפות שכבר ויתרו עליי,
ומוצא בהן נחמה דקה ובלתי חשובה. לילותי ארוכים ומרים. אינני
מוצא את מה שאין אני מחפש. סודותי נותרים נעולים.

הצחוק נעלם מחיי בהדרגה. פעם, לפני שהכה בי האל הטוב, הייתי
אדם מצחיק. ידעתי לשובב את הבריות, לעשות להטוטי מילים ומחוות
גופניות שהיו מוציאים פרצי צחוק עזים, ארוכים, משומעיי
החופשיים. היו לי הלצות אמיתיות משלי, בעלות אופי וגוף. גופי
ידע להיות כלי הומור והנאה. כעת לא עוד. אני כותב בלי צחוק,
אוכל בייאוש ומתנה אהבה בכוח, נגד רצוני וניסיוני. רק חומרי
הסיכוך מסייעים לי בהפגת המתח והעצב השגורים. שידוריי נעשים
רציניים, רשמיים וטקסיים. ימיי הופכים תפלים. אין זה בשליטתי.
קרו דברים. התרחשו אירועים גדולים שייבשו את נביעות ההומור
שלי. אני מתפלל מדי יום לאלוהים שייתן לי לצחוק בלי סיבה,
לרקוד בהליכה, להתרגש מדברים פעוטים וזניחים. האל מקשיב ובוחן
את טענותיי. אין עונה, אך יש מענה.

עמיתיי המעטים מבחינים בשינויים החלים בי בתקופה האחרונה. הם
מעירים לי בעדינות, מציעים לי עזרה שטחית, חבישה ושילוח, להם
אני מסרב בנימוס תוקפני. גופי נעשה נפוח וקל מעודף סמי מרץ.
חשבונותי מתרוקנים. ילדיי ואשתי ממשיכים לדרוש ממני ממון
ואהבה. אני מספק להם בקמצנות את מה שעולה בידי לשמור. אין בי
אפילו שמץ טינה כלפי איש, בסופו של דבר. את אסוני וממוני בראתי
בכוחותיי. את קברי חפרתי בידיים חשופות ומיובלות. ניסיונותיי
לכתוב ספרות הופכים ליומן דם וזיעה, בלתי קריא ומשובש לחלוטין.
הקצב שלי נותר טוב, כתמיד, גם לקראת קריסה. מחשבותיי נעשות
כפייתיות יותר ויותר כל דקה. איבריי מתקשחים ומתרפים לפרקים.
עליי להותיר אחריי צוואה נהירה. מותי יישכח מהר יותר משאני
מעלה על דעתי. ילדיי יחיו טוב יותר בלעדיי. כך גם אשתי. אחי
יידע לספר את תהילתי עד יום מותו. רכושי הדל יחולק ויידרש. כך
זה צריך להיות. אין אני כמותכם. אין אתם כמותי. עליי להפרד
באהבה מן העולם, בלי כעס ותוכחה.

מעטים הם הרגעים בהם אני מצליח לשנס משהו שמח בתוכי. חיוכיי
מאולצים והבריות מבקשות ממני ללבוש את הסוואת הנימוסין המדושנת
שלי. אני מסרב בלי טקס וממשיך לעטות את שריון הזעם שלי מדי
יום, דקה אחר דקה. אני אוהב את כעסיי יותר משאני אוהב את
שמחתי. כעסי הוא מנוע הבערה הישן והטוב שלי. אני מזין אותו בלי
להתעצל, מדי יום, גושים גדולים ומפוחמים מתוך נפשי.

יום אחד מתקיימות בחירות לרשויות המקומיות במועדון רמיית
הקשישים הסמוך לביתנו. אין אני נוטל חלק בענייני הציבור הכללי.
בני הבכור שואל אותי מדוע אני מסרב לתת את קולי למאן דהוא. אני
מסביר לו, במילים מעטות ובוטות, כמה אני מעדיף לחיות הרחק
מההמונים המתהוללים. על המלח השיכור להותיר את ידיו החמות
בכיסי מעילו. אסורה עליי עגינה בנמלים נוספים. אני ניגש מהר
מדי אל דלפק הסביאה, מותיר את הוני ואוני אצל המוזג האחראי,
ונותר בעוניי וחוליי, מתפלש כאחרון חזירי הדיר, איום ומלא
פרווה וריח.  המסבאות אוהבות להרחיק אותי מקרבן לתקופות
ממושכות. מוסר התשלומים שלי נותר כשהיה בנערותי - מושלם. אני
משלם על כל לגימותיי ואינני נותן לאיש להזמין אותי למשקה,
אפילו לא פעם נרצעת אחת. אינני מבקש עוד דבר מאיש כמעט, אפילו
לא מאלה שראוי שאבקש מהם דבר מה.

אין איש זקוק עוד לגילויי נסים או נימוסים מצדי. יש בעלי נשמה
מעטים, אולי במידה הנכונה, הזקוקים לי באמת בחיים האלה ואני
משתדל להעמיד עצמי לרשותם, לכשיש בכוחותי יתרה והנעה, בלי
התנגדות עודפת. המילים הטובות באמת, נטולות הקשקשים ומחיצות
המיסוך, ממתינות לי, לכשאהיה מוכן להן. יום אחד ייאגר בי די דם
חי וענווה ואז, יובאו המילים אליי, אל החזית הנכתבת בהיעדרן.
הן ייתנו לי את האמת הגדולה הבדויה שאני זקוק לה, כדי לקבע את
מעמדי כבן תרבות וכאיש מסע מקובל על הכלל. יש בי קלקולים שלא
יוסרו  בשום פעולה, יהיה אופיה אשר יהיה.  שום ירושה רוחנית
גדולה לא ממתינה לי. עליי לברוא את עצמי ואת הוריי, ולקוות
שיום אחד הזיכרון החשוב באמת לאדם, זה שהושחת בי מוקדם כל כך,
יומר וישוחלף וישוחזר. רק אז הנשימה תוכל להיות נשימה. חומות
הערים הגדולות לא יחושו בשינוי. האמת תפיל מטבע בתוך כספתי.
הוני יושלש באחת. אין לדעת לאן כל זה יילך. אולי אני איש הרוח
הגדול הבא. אולי אני נבל בעל סיף ועין טובה.

תחומי העניין שלי תמיד היו אחרים. המילים הראשונות שקראתי היו
שמות המכוניות שחנו בסמוך לרכבו של אבי המת. את אבי, את עיניו,
את קולו, את מימדיו, אין אני זוכר. את חמש המילים הראשונות
שקראתי אזכור עד יום מותי. אבי מת ברכב צרפתי מהוגן ומאובזר
כהלכה. נהיגתו נשתבשה עליו. הוא שתה את קצבתו היומית פעמיים
ואף יותר מכך באותו הלילה. לבו נמחץ על כידון הנהיגה. בקבוקי
המשקה נותרו שלמים וריקים בצד גופו החזק שנהרג. העיתון המקומי
מסר את דבר מותו בהלם כנה, והותיר לי זיכרון מוכתב של תהילה
כפרית פשוטה, של נער סיפון שהצליח להגשים את ייעודו המקורי.
אמות כמותו. אחיה כמותו. כנוע וחצוף, כעבד המשכיל שלמדתי לשחק.
דוב תיאטרון שספרייתו קשורה אליו בשלשלאות.

רישום מדויק של כל הנשים שאהבו אותי עד עתה בחיי תניב ממצאים
מפתיעים וצפויים כאחת. יש ביניהן מדעניות, חולות רוח, אצניות
ורקדניות, בעלות רכוש ואמונה. מספיק נשים רצו בי כדי שאוכל
ללמוד אהבה וכאב ביסודיות, לאורך שנות חיי. הייתי רך ונשכני
לפרקים. נתתי וקיבלתי מנות יפות ומעליבות של עונג ותענית. אין
לי במה להתבייש או להתגאות. גופי בוגד בי. הגבר מלא האון
והתשוקה שהייתי מפנה את מקומו למאהב זהיר, קצוב, מנוע
מהתפרצויות חריגות ומאלפות.  

מנגנוני פענוח האותות שלי הולכים ומאבדים את בלמי החירום שלהם.
אני מעקם כל דבר, כל אדם ומעשה, לכדי שיבוש מוחלט של האמת
והצורה. לטוב ולרע, אני נעשה אמן טכני, כירורג בינוני במשרת
מחקר שאיננה מניבה תוצרים מובחנים. הגם שאין בי רשע תבוני, הרי
שלמדתי, תוך כדי תנועה, להפעיל מרכזי חישה וגירוי רגישים
באחרים. אני יודע להרקיד, להוליך ולהטות רקדנים מיומנים
ומתחילים כאחד. אין בי מרירות עוד. היא כבר מזמן הופנתה החוצה
והצידה, אליכם, הממתינים.

בסופו של דבר, אני מתאהב באחת מתלמידותיי. היא מתמסרת
לשיטותיי, מתענגת על תרגילים ומשמעת מידיי ונעשית לי מקלט. היא
עושה בי שפטים רבים ואני נולד בה מחדש בעונג ובחרטה. היא
מוותרת על חייה למעני ואני מוותר על חיי למענה ואהבתנו מענה
ומחיה את שנינו בעצמה לא צפויה או מדידה. היא מצליחה לגשת אל
חלקים שנתקשו בי ושכחו להתמתח ולגרגר. אני אוהב אותה כמה שאני
יכול ויודע ומשאיר אותה לא מסומנת הגם שבעלותנו האחד על השנייה
משכרת. היא כותבת לי ואני כותב לה והיא מעירה אזורי מחיה
מרוחקים ביערותיי. מחוזות שלמים בתוכי בוערים בתשוקה אל הזרה
הגמורה הזאת, שמוצאת בי את מה שרציתי תמיד שימצאו.  יש בה אהבה
תמה כלפי החלקים והשלם, כלפי החטאים והחוטא התם. היא מלאה עסיס
ומילים ויודעת שפה אחת לפחות על בוריה, פרט לשפת אמה. היא
מבשלת למעני מזונות ומביאה אותם אל פי ומבקשת לענג את
תיאבונותיי הרבים. מהר מאוד, היא נעשית בקיאה ברצונותיי
הכמוסים, אלה שאני מוכן להודות בהם, בסופו של דבר. היא לומדת
אותי מקרוב ומציעה להיות לי קרבן חי ומלא עונג ובתנאי שאישרף
גם אני אתה לעולה.

ממוני הולך ופוחת. לראשונה בחיי, אינני פוחד. אני יודע שברגעים
החשובים, אדע לנתר על אחוריי, לפתח את מלתעותיי הפצועות
והקהות, ולנגוס לעצמי נתחים טובים יותר, עבורי ועבור להקתי
ההולכת ומתייצבת מול עיניי. ילדים גדלים, לטוב ולרע, ואני מחפש
שוב רק לדעת היכן אמי ומה נעשה בה, הגם שאני יודע ותמיד ידעתי
אף בטרם קרו הדברים שקרו, ונסתלקה במורא דרך חלונות הקומה
ה־16, אל מול הים הלבן האמצעי והשמש של שבת נטולת חנינה.

לעולם לא ישתמשו ביכולותיי לתועלת הציבור עוד. לא הוכחתי את
עצמי כפטריוט, הגם שאני בן הארץ ומוכן למות גם, אם לא רק,
למענה. והרי כבר מתנו כולנו למענה. וכולנו, עת יבוא  עלינו
יומנו, נמות בתורנו למען ארצנו. אך לפני שאמות, עליי להשלים עם
האמת. האמת היא שלא הייתי טוב מספיק כדי לשרת באמת את ארצי.
הייתי ילד חבול המבקש מקלט מזוועת ילדותו ומוצא פקודות, ואויב,
ודממה. לא יכולתי למות למען ארצי, אבל כבר מתתי כמה פעמים,
בתוכי, במקומות רבים ברחבי ארץ נפשי. מתו בי איכויות, רעיונות,
זכרונות, כאבים וחלומות. מתו, כדי שאוכל  לשרוד, אם לא לחיות.


אין זה מופרך לומר שסיכויי נמוכים מבעבר. כל סוכן הימורים
שיצטרך להמר לגביי בעת הזאת, יהמר נגדי ובצדק, הגם שאני יודע
לנצח באמוק מתון ויפה, ולמדתי לאלתר, עם השנים והקרבות המרובים
באזורי המחיה שלי. לפחות אני יושב מדי פעם ורושם משפטים אחדים
שיכולים לספק תובנה לגבי שינויים אלה בחיי, שראויים לתיעוד.
תעיד רק המחברת ההולכת ומתעברת, במידות נאות של אהבה וכאב
ומחילה.

כל נסיוני הרב כמורה ובעל ידע לא עומד לי מול מזגו הלוהט של
בני הבכור. הוא גרסה כחושה ולא חבולה שלי, בעל זיכרון צילומי
ורגישות לצלילים ומילים. הוא יודע לעלוב בי במילים מהירות
ומחוברות היטב, ללא עיסה מיותרת. בוקר אחד, שעה שאנו מביטים
בפריחת חורף מוקדמת בשדה תעופה זעיר בפאתי מושבות העונשין, הוא
מתנפל עליי בידיים חזקות, חובט בי מעבר למגנן המרושל של ידיי,
ומותיר בי סימנים יבשים ניכרים. אינני מכה אותו חזרה, הגם שכל
גופי אומר לי לעשות זאת. אני נחנק מדמעות ומבושה והולך בדממה
עד למכונית המשפחתית. אני מושיב אותו בלי לדבר אליו או אתו
ונוהג את הדרך לביתנו בלי לאיים עליו, מאזין לאופרטה מלאת תוים
ומקהלה. אמו בוכה במושב לצדי ואנחנו לועסים דברי מתיקה בזעם,
ומתחמקים ממכותיו, ומנסים לא לאבד את כל מניותינו בבת אחת.

לו היה הדבר נתון לשינוי, סביר להניח שהייתי מוותר על חיי
המשפחה שבראתי. הייתי מסתפק במחסן מעופש, מזון דל ופרנסה דחוקה
רק כדי שאוכל לכתוב, בעמידה, מדי יום, מול מחברת ראויה, לצד
יין וחומרי ארגעה. הייתי מת מוקדם יותר, עני וחבול, אבל רהוט,
ומאומן במלאכתי האמיתית. המילים היו עולמי עוד לפני שבאו אל
פי. ידעתי שפה הרבה לפני שהצלחתי לחבר צלילים לכדי מילים.
ילדיי דומים לי. אלימים ומוכשרים ומלאי תתי קולטני חישה.

אם לא אשנה דבר, אמות בקרוב, אף מהר יותר מהוריי. אם אמשיך
במדרון בו אני שועט, סופי יהיה כואב, מר ומביש. לעולם לא יסולח
לי. ילדיי ינטרו לי עד יום מותם, אשתי תבוז לי. מילותיי יישארו
לי נכס אחרון, חבוי ולא מוכר. מה לי כי אלין. כתבתי את עתידי
עוד בטרם התרחש, עשרות פעמים, בגרסאות שונות ומשונות. הסוף
תמיד דימם. הזעם שלי תמיד הרקיד אותי אל קצה המצוק. בסופו של
דבר ידעתי לנחות על רגליי ולחמוק מהמוות. לא עוד. אני מסתכן
בשמחה, מצפה למוות כעת, ללא פחד. אני נוהג את רכבי החבוט
במהירויות גבוהות מדי, בכבישים חשוכים ומרוצפי בורות. כלובי
הוא רק כלוב, בסופו של דבר. תא החזקה מקרי בו אני כלוא כבר
שנים רבות מדי. בקרוב אוכל לעזוב אותו, בכנפיים מאוחות-שבורות.
בקרוב אוכל לפטור את עצמי מכאבי העולם הזה ומהטעם המר בפי.
בקרוב לא יהיו לי עוד עניינים לטפל בהם. ניירותי יוסדרו בידי
אחרים. אוכל לישון בלי לגווע. אדע שלווה. אסתיים.

לא תמיד היו החיים מאמללים כל כך. היו לי גם שנים טובות, אם גם
מעטות מדי. הייתי מצחיק. ידעתי לשמח ולשמוח. איבריי היו
חסונים. שיניי לא היו מוזנחות כל כך. מצאו בי כשרונות רבים,
ושמחו בהם. האמינו שגדולתי תתגלה במלוא הדרה. כתבתי מדי יום,
וכתבתי היטב. עינגתי יותר משהכאבתי. היו לגביי תקוות, שכמעט
והצלחתי לאושש. לא תמיד הייתי כך, אני מזכיר לעצמי מדי פעם, עת
אני חושף את שיניי מול המראה ומנסה להחזיר את השאגה והרעמה
למקומן הטבעי.