הבחור התחיל לפחד משלטים ביום שבו אחד נפל לידו, לא ממש עליו
אלא בערך מטר שמאלה, מרחק שאנשים רגילים היו מגדירים כ״מזל״,
אבל אצלו הפך מיד להוכחה חותכת לכך שהעולם עובד בשיטת ניסוי
וטעייה ושאנשים הם בעיקר הטעויות, ומאז הוא התחיל ללכת צמוד
לקירות, כמו מכתב שאסור שייקרא, ולהימנע מלעבור מתחת לשלטים
שתלויים מעל המדרכות, שלטים של חנויות שכבר נסגרו ושל חנויות
שאף אחד לא יודע למה הן עדיין פתוחות, כי בראש שלו הם לא היו
שלטים אלא גליוטינות עם סבלנות, כאלה שמחכות שמישהו ירים רגע
את הראש, יאמין שמשהו טוב עומד לקרות, ואז, קליק.
החברים שלו אמרו לו שהסיכוי ששלט ייפול עליו קטן מהסיכוי
שייפול עליו פסנתר, והוא אמר שהוא לא מסתובב עם פסנתרים מעל
הראש אבל שלטים דווקא כן, ושסטטיסטיקה היא דבר מנחם רק עד הרגע
שבו היא בוחרת אותך באופן אישי, ולכן הוא פיתח מערכת מסלולים
חלופית בעיר, ארוכה יותר, עקומה יותר, אבל בטוחה, או לפחות ככה
הוא קרא לה.
פעם אחת הוא עבר ברחוב עולי הגרדום, רק כי לא שם לב לשם עד
שכבר היה שם, וכשהרים את העיניים ראה שלט ישן, סדוק, שעליו היה
כתוב משהו מוזר, חצי מחוק, כאילו מישהו התחיל משפט ולא היה לו
אומץ לסיים, משהו כמו "הראש נופל לפני המחשבה", או שאולי זה
היה "המחשבה נופלת לפני הראש", והוא עמד שם כמה דקות טובות
וניסה להבין אם זה פתגם, איום או סתם בדיחה גרועה של עירייה עם
חוש הומור היסטורי, והרגיש שהרחוב עצמו מסתכל עליו, כאילו אומר
לו בעדינות מוגזמת: אתה מבין אותי, נכון.
יום אחד הוא התאהב במישהי שגרה בקומה שנייה מעל חנות פלאפל, עם
שלט גדול במיוחד, כזה שנראה כאילו הוא מוחזק לבניין בעיקר מכוח
האינרציה, והיא ביקשה ממנו לעלות אליה, והוא עמד למטה, בצד
המדרכה, וחשב על כל האנשים שעלו לפניו בלי לדעת שהם אמיצים,
ועל כל הראשים שעוד לא נפלו רק כי העולם התעצל באותו יום.
בסוף הוא שלח לה הודעה קצרה ומביכה: "אני מפחד משלטים," היא
ירדה אליו במדרגות במהירות, עם הטלפון ביד וחיוך קטן שמנסה
להוכיח לו שהעולם לא כזה חד, הרימה אליו מבט רגע לפני שאמרה
שוב "אז נלך מסביב", וברגע הזה ממש נשמע צליל קצר, מתכתי ולא
החלטי, כמו אנחה של בורג שמוותר, והשלט הגדול מעל חנות הפלאפל
השתחרר סוף־סוף מההרגל, נפל בקו ישר ומדויק מדי, כמו גליוטינה
של עיר מודרנית, והוא הספיק לחשוב רק שזה מצחיק באיזו קמצנות
העולם בוחר לפעמים את מי להקשיב לו, לפני שהכול נעצר.
אחר כך היו צעקות, ואנשים, וסרט צהוב, ומישהו שאמר "איזה מזל
שזה לא הוא", והוא עמד צמוד לקיר, חי לגמרי, מבין לראשונה שפחד
הוא לא מנגנון הגנה אלא נבואה שלא מבדילה בין כתובות, ומאז,
בכל פעם שהוא עובר ברחוב, הוא מרים את הראש בזהירות מיותרת, לא
כדי לבדוק אם שלט עומד ליפול, אלא כדי לוודא שאין מישהו לידו
שעוד מאמין לו. |
