האיש ההוא, זה שהכריז בקול נחרץ, כמעט כאילו היה לו קלף מנצח
בכיס או סוד עתיק ששינה את כללי המשחק, שאמר בדיוק מתי סוף
העולם יקרה, לא סתם יום מעורפל, אלא תאריך ושעה מדויקים, 13
באוגוסט 2024, בשעה 12:42 בדיוק, כאילו היה אפשר לתזמן את
האסון כמו פגישה במשרד ממשלה או אפילו סתם תור לחדר המתנה
עמוס, הוא  היה האיש שממנו ציפו שהוא ישנה את ההיסטוריה, שישנה
את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים, ויצא נגד כל המדענים המחושבים,
נגד כל האופטימיים, נגד כל מי שעדיין האמין שיש לנו עוד זמן,
ועמד שם עם הגרפים המורכבים, עם המספרים המפחידים, עם הטבלאות
המלאות בחישובים שנראו כמעט כמו נוסחאות קסם, והפיץ את האזהרה
שלו בכל פינה אפשרית: מפייסבוק ועד לשולחן הקפה השכונתי שבו
כולם כבר שמעו את הסיפורים האלה עשר פעמים לפחות, כי מה זה סוף
עולם אם לא עוד טרנד חברתי, עוד סיפור מפחיד כדי להוסיף קצת
מתח לשגרה המשעממת, אבל הוא התעקש, כאילו העולם לא יכול
להתקיים בלי התאריך והשעון המדויקים שלו, כי הרי איך אפשר בכלל
להתכונן לקץ העולם אם לא יודעים מתי בדיוק הוא מתרחש, כדי
שנוכל לתכנן, אולי להזמין פיצה, אולי לומר שלום, אולי לסגור
חשבונות.
והיום הגיע, היום שכולם חיכו לו, צפו לו, נשמו לאט כל כך שחשבו
שהם יכולים לעצור את הזמן בעצמם, חיכו לנפילת מטאור שיפיל הכל,
לגלי חום קטלניים שיכלו לשבור את כל מה שהכרתם, או אפילו
לקריסת כלכלה שתפיל את המגדלים, ותגרום לאנשים לרוץ ברחובות עם
ידיים מורמות ושאגות איומות, והאיש? הוא ישב בביתו, מול
הטלוויזיה, צופה בשידור חוזר של תוכנית ישנה, כזאת שמדברת על
זמנים אחרים, עם כוס תה שהאדים שלה נעלמו לפני שהספיקו להגיע
לפה, כי בסופו של דבר, שום דבר לא קרה, חוץ מזה שאף אחד לא
התקשר לבדוק אם הוא בסדר, כאילו האזהרות שלו נעלמו באוויר כמו
הבטחות שכבר שכחו, והעולם המשיך להסתובב באיטיות הצינית
והמלנכולית הזו, כמו מי שמחזיק את נשימתו רק כדי ללעוג לו, רק
כדי להגיד לו שמה שהוא מנסה לעצור הוא פשוט לא קיים.
הוא יצא לרחוב, משדר תחושת אכזבה משולבת בעקשנות מוזרה, מחפש
מישהו, מישהו שיקשיב, מישהו שיבין את ההרגשה הזאת של להמתין
לסוף שיכול להיות, אולי, רק בראש שלך, והולך בין אנשים שמדלגים
בקלילות בין חיי היום־יום שלהם, עסוקים בקניות, בטלפונים,
ברכישות קטנות של רגע, כאילו העולם ממשיך כרגיל בלי להתחשב
בתאריכים שרק הוא יודע, ואז הוא רואה אותה, האישה, עומדת בפינת
הרחוב, ליד חנות קטנה עם דלת חומה ומראה כה עמוקה שהייתה יכולה
לשקף לא רק את האכזבות שבפנים שלה, אלא גם את כל התאריכים
וההבטחות שנשברו לאורך הדרך, עם חיוך מתוח כזה, קצת עצוב, כמו
מישהי שהכירה את ההמתנה הזאת, את הפחד המלווה אותה כמו צל
שרודף.
היא מתקרבת אליו, מבטה חד כתער, כאילו היא יכולה לקרוא את כל
מה שהוא מנסה להסתיר, וכשהיא פותחת את פיה, במקום לומר לו
"אמרתי לך" או "אתה טיפש", היא רק לחשה משפט אחד דק וחד, כמו
סכין שמחליקה בין הזמנים: "אולי סוף העולם עוד לא הגיע, אבל
הסוף שלנו, הוא עכשיו." הוא מביט בה, רואה שם את כל הכאב, הזעם
והתקווה, ואז באותו רגע, העולם באמת קרס, לא בגלל מטאור, לא
בגלל גל חום, אלא בגלל ההכרזה הזו, שהסוף האמיתי הוא לא נקודת
זמן, אלא ההמתנה, הפחד מהשקט שאחרי התאריך שנבחר, והשבר שנשאר
בין שניהם כמו סדק בלתי נראה.
היא לוקחת אותו ביד, ומובילה אותו למסעדה קטנה שפתוחה בשכונה,
מקום לא מפואר, כזה שבו האורות קצת עמומים והקירות נושאים
ריחות של עגבניות טריות ופלפל שחור, והוא לא שואל לאן הם
הולכים, כי לפעמים יד ביד זה מספיק, ולפעמים הסוף הגדול ביותר
הוא פשוט להזמין פיצה ולשכוח מהשאר.
היא מזמינה פיצה עם המון, המון גבינה, כזו שכשחותכים אותה היא
נמתחת כמו תקווה ארוכה מדי, והוא צוחק, קצת מופתע, קצת נרגש,
כי גם אם סוף העולם לא הגיע, לפחות יש גבינה חמה ומנחמת,
והפיצה הופכת לסוג של תחליף לסוף שהוא דמיין, כזה שמחזיק חום,
שמחזיק משהו שגורם לו להרגיש שהוא לא לבד.
ופתאום, בדיוק באמצע הקיץ הלוהט, נכנס לפתע איש עם מעיל כבד,
כולו מזיע ומתוח, מתיישב לידם בשקט, כאילו חצה איזה טקס מוזר,
העולם שלו נראה שונה לגמרי משל השניים האלה שהולכים לאכול פיצה
בשלווה מלאכותית, והם מסתכלים עליו, לא מבינים מה עובר עליו,
למה הוא לבוש ככה, למה הוא נראה כאילו הגיע מהעתיד או מחלום
רע, ואז, כשהאווירה מתוחה, הוא מתחיל להתנועע במעיל שלו, מנסה
להפעיל משהו שהסתתר מתחת, משהו מסוכן, פצצה קטנה שיכולה לסיים
את כל הסיפור, את כל ההמתנה, את כל האכזבות.
האיש שלנו לא חושב פעמיים, קם בבת אחת, תופס מגש פיצה חם ישר
מהתנור, ומתנפל על האיש המזיע, דוחף לו את המגש בפרצוף במלוא
העוצמה, הגבינה נמרחת, הפיצה מתפזרת, האיש המזיע נופל לאחור,
מבולבל ומושפל, אבל במאמץ האחרון, עם עיניים מזוגגות, הוא
מצליח ללחוץ על הכפתור.
והרעש, הפיצוץ, לא משהו שיכול להיגמר בתמונה רגילה של אסון,
אלא משהו שמעורבב בו הזוי וטרגי באותו הזמן, הפיצוץ מתפזר
לאוויר, אבל לא באש ועשן, אלא בפיצות, עשרות, מאות, אלפי פיצות
עפות באוויר, עם גבינה מותכת שנמשכת כמו רצועות של חלום רע,
הפיצה מתפזרת לכל עבר, מטפטפת, מחלחלת, מכסה את הרחוב כולו כמו
סצנה מסרט שהוא יותר קומדיה מאשר דרמה, והאנשים ברחוב עומדים
מהופנטים, מופתעים, רטובים בגבינה, בין חתיכות של בצק ורוטב,
כאילו סוף העולם הגיע אבל עם טעם קצת אחר, טעם של גבינה מותכת
ופיצה חמה שמסרבת להיגמר.