כתבתי לאדגר זרת תגובה לסיפור שלו בבמה חדשה: "אליפות. יאללה
אדגר, תגיב בחזרה. תוכיח לכל מאות המגיבים שבאמת קראת כל
תגובה. תגיב, אפילו שלוש מילים. ותבוא עליך הברכה."
חלפה כמעט יממה ופתאום אדגר הגיב: "תודה רבה שחר".
אשכרה הגיב. אשכרה שלוש מילים. אשכרה קרא כל תגובה שנרשמה לו
במהלך השנים. טוב, אולי לא כל תגובה. אבל קרא!
תמיד האמנתי שאם יגיב לאנשים, יעביר להם קצת מהכישרון שלו,
ולכן הוא נמנע מלהגיב. והנה קיבלתי ממנו שלוש מילים. זה אומנם
לא הרבה, אבל הכישרון שלו כה גדול, שאמרתי נשב על איזה דף
ונראה מה אצליח לחולל. כתבתי כמה דברים על מלאכים ושדים וזה לא
הצליח להתגבש לכדי טקסט שיש בו לסחוף אחריו המונים.
חשבתי לעצמי שכנראה הייתי צריכה לבקש יותר משלוש מילים.
ואחר כך חשבתי שוואט דה פאק חשבתי לעצמי.
ואז הפסקתי לחשוב על זה. עד אתמול.
אנחנו בשנת 2035, עבר כמעט עשור, וראיתי אותו בראיון.
הוא נשאל על משבר כתיבה אם היה, ואמר שבמשך יותר משנתיים אחרי
השבעה באוקטובר היה. עד שיום אחד קיבל תגובה שהבטיחה לו את
הברכה. ה-ברכה מבחינתו (בה"א הידיעה מודגשת) הייתה להתגבר על
משבר הכתיבה. בתמורה נדרש רק לכתוב תגובה קצרה ו... וואלה אחרי
שכתב את התגובה באה עליו הברכה. נפתח לו הברז של ההשראה.
המראיינת חייכה. חשבה שזו הלצה. ואני ידעתי שזו האמת לאמיתה.