המזחלת מחליקה על טון שכבות של קרח,
עשרים כלבים מושכים אותי במהירות גבוה,
שדות לבנים נפרסים כמו ים שלג ללא סוף,
נושף חום לתוך הערפל שמתרומם מעלי.

יריעות האוהל העבות כמו של המונגולים,
קניתי בעיר שבסופה כבר זה זמן שנעלמה,
שמש של חצות הלילה מאירה לא מחממת,
אפילו הזמן קפוא כאן ולא זז רק לאיטו.

וזה רק אני, ועשרים זוגות עיניים,
רצים על הגבול שבין השלג לשמים,
העולם צבוע בלבן, כקטיפה של כפור,
אנחנו כבר בדרך, בדרך לחזור.

דרך ללא סימון סחופת אבקה של כפור,
בזמן שקו האופק הקפוא נושק למבטי,
קרח דק נוצר כשאני נושף מחום גופי,
אני והמזחלת שורטים את שדות השלג.

רוח שדוקרת ומקפיאה חודרת לעצמותי,
אור בוהק מוחזר מהקרח לשמים, מסנוור,
דממת ערבות הלובן נשמעת מכל עבר,
נשאר לי רק טיפה אוויר ראוי לנשימה.

וזה רק אני, ועשרים זוגות עיניים,
רצים על הגבול שבין השלג לשמים,
העולם צבוע בלבן, כקטיפה של כפור,
אנחנו כבר בדרך, בדרך לחזור.

וזה רק אני, ועשרים זוגות עיניים,
רצים על הגבול שבין השלג לשמים,
העולם צבוע בלבן, כקטיפה של כפור,
אנחנו כבר בדרך, בדרך לחזור.


אור בוהק מוחזר מהקרח לשמים, מסנוור, דממת ערבות הלובן נשמעת
מכל עבר,
נשאר לי רק טיפה אוויר ראויי לנשימה.
https://youtu.be/0Q2ulQcQiMo