כשכואב לך
לפחות את לא מתה
לפחות את מרגישה
הרגשות התכולים מנחמים אותך כי את חיה אותם
כי את חיה
כשכואב לך
לפחות את לא מתה
את חווה את העצב, מקיאה רגשות
חושבת מחשבות כואבות
אבל חיה
כשאת עמומה
את כלי כבד וריק בחלל
בתוכו מלא בתוכן, ובליבו לא נותר כמעט דבר
עוד אפר ועפר,
מבקר לו בבית הקברות.
כשאת מפחדת
לפחות את חיה
כי בדרך כלל
את רק גוף מתהלך, כמו כלי זניח בלוח השחמט
רק עור ועצמות, רק משקל
כי בדרך כלל, את לבד.
והעצב קרוב כל כך, מנחם
עוטף אותך בחלקים החשוכים שלך
וכמו בלילה, את מרגישה שמיים מגנים
כי את לא לבד.
כי העצב הוא רגש, ורגש הוא עצב
סימן קטן לחיים. |
