אני לא רוצה ולא יכול את מה שיש לי,
אני לא רוצה ולא יכול את מה שאין לי,
זו לא סתירה, רק אותו מקום פצוע,
קרוע בנפש ושבו מתחלפים רצונות.

יש בי קול שלא מתווכח עם עצמו,
אז רציתי לומר משהו, אבל ויתרתי,
וזה מרגיש פשוט מעייף, אוף,
כמה אני עייף, זה כל כך מעייף,
קולות שכאלו משני צדדים
שחולקים את אותה משואה.
אז מה אתה רוצה או יכול?
שואלים אותי בייאוש
כאילו הרצון הוא כפתור,
כאלו יכולת היא דף בספר פתוח.
וואלה אנ׳לא יודע, לא כהתרסה,
לא כבדיחה, רק אמת קצרה, בלי גאולה.

אם זה שיר אז הוא לא בא לנחם,
אם זה וידוי הוא לא מבקש סליחה,
רק להיות רגע של חוסר וודאות
של בין יש ואין, בלי לבחור צד,
בלי לנקוט עמדה. וואלה אנ׳לא יודע.
כן, אנ׳לא יודע.
סוף דבר, הכול נשמע, זה קול האדם,
לא פותר כלום, לא מנסה כלל
רק פשוט מפסיק לדרוש.
לא מבקש דבר אני רק אדם,
לא אלוהים.

דפוס רוטיני הוא לא עצלנות,
הוא כפעימת לב. כשאין תשובה,
הגוף חוזר על עצמו וחוזר אל עצמו
רק כדי להישאר חיי, וזה כי נמאס
כבר נמאס לו כבר, נמאס.
מילים נשחקות אבל העייפות לא,
אז מה עושים? מה עושים?
מן שאלה רטורית רק למי שמחפש פתרון,
כי אצלי היא חור פתוח, לא מבקש לדעת.
וואלה, אז אנ׳לא יודע לא פעם ראשונה
כי אני לא משקר, וזה כי יש רגעים
שבהם לא לדעת זה לא,
לא נקודת כשל אלא נקודת אמת.

אני לא רוצה ולא יכול את מה שיש לי,
אני לא רוצה ולא יכול את מה שאין לי,
זו לא סתירה, רק אותו מקום פצוע,
קרוע בנפש ושבו מתחלפים רצונות.

אנ׳לא

אנ׳לא, לא אלוהים.

לא אלוהים.


כבר נמאס לו כבר, נמאס, מילים נשחקות אבל העייפות לא,
אז מה עושים? מה עושים?
https://youtu.be/KGUhdwxfw3g