חתול רחוב עומד על חלקו העליון
של פח זבל ממתכת וראשו טמון כולו
בתוך שקית של זבל, מחפש מה לאכול,
בין שאריות ארוחת צהרים שנזרקה
כי איזה ילד מפונק לא רצה לאכול,
לבין עטיפות המבורגר של מק-דונלד,
הוא מתענג על הארוחה שהתגלגלה לפיו,
לאחר שמילא את כרסו הוא יושב
בתחתית הפח מלקק את כפו הימנית
ואז מעביר אותה על פניו ושפמו.

גם אני חיי חיים שכאלו,
מחטט בפחים כדי לאכול,
רק לי אין פרווה על היד
כדי שאוכל להתנקות,
ישן בקיץ על ספסל ריק
שמצאתי ברחוב צדדי,
בחורף מחפש איזו כניסה
של בניין נטוש שמאחורי המכולת
או מחסה אחר מהגשם ומהקור
מנסה להירדם עם שמיכה
צבאית שמצאתי.

המרחק ביני ובין החתול
הוא לא יותר מסנטימטר,
רק שלי אין פרווה על הגוף
אז לי הרבה יותר קר.

לכל אדם יש גורל והזדמנות,
כנראה שזה הוא הגורל שלי,
פעם חייתי חיים אחרים
אבל זה היה כבר מזמן,
אני נזכר בריח של כביסה נקיה
וליבי מחסיר פעימה,
אני זוכר גם ריח Patchouli
של שיערך כשהיית עוד צעירה,
אבל את כבר מזמן מתחממת
בין זרועותיו של גבר אחר.

אז אני עכשיו לא מתבכיין,
ומודה על מה שיש לי,
עגלה של סופר מלאת בקבוקים,
השמיכות קשורות מלמטה,
אולי כבר הרבה יותר מידי מאוחר
כי להיות שקוף זה לא להיראות
על ידי מי שיכל להושיט יד ושכח
או אולי פשוט לא רצה,

כן, המרחק ביני ובין החתול
הוא שתיים שלוש מילימטר,
רק שלי אין פרווה על הגוף
אז לי קר הרבה עוד יותר.

הרבה יותר קר.

קר יותר.



כמה קל לכולם לשכוח את מי שלא רואים, שהוא שקוף, שהוא קשה יום,

השיר הזה באהבה ממני לכל אחת ואחד מכם.
https://youtu.be/cOkH9fHDEE0