כנגד דלת שנסגרת יש אחרת שנפתחת,
צריך להמתין לזה, לתת לזה לקרות,
בזמן של אלוהים, לתת לזה לקרות
בזמן של אלוהים.

כל דבר קורה רק בזמן של אלוהים.

בבוקר ההוא היא עמדה
בתחנת האוטובוס
ליד שוק הכרמל
יד אחת אוחזת בשקית
שקית ניילון דקה מדי
השנייה מחטטת בכיס
כאילו שכחה שם מישהו
המכוניות עברו קרוב
קרוב מדי, מתיזות עליה
מי שלוליות עכורים

היא שמה לב לזה רק
כשהאוטובוס נראה מרחוק
תוהה האם להיכנס
לאוטובוס הראשון שיגיע
גם אם זה לא הקו שלה
לרדת בתחנה ברחוב
שמעולם לא הלכה בו
לא כי רע לה פה במיוחד
אלא כי משהו בה מבקש
פשוט לא להיות כאן בדיוק

הרצון הזה, היא חושבת
הוא דחף של לברוח,
לא למקום אחר,
אלא מהצורך להישאר.
מאחוריה יש חנות של טלפונים,
עם חלון זוהר אורות,
ולידו ריססו וציירו גרפיטי
על הדלת סדק והדביקו שלט
בירוק ובשחור וגם כתום,
"לא בטוח אבל אולי אחזור".

כנגד דלת שנסגרת יש אחרת שנפתחת,
צריך להמתין לזה, לתת לזה לקרות,
בזמן של אלוהים, לתת לזה לקרות
בזמן של אלוהים.

כל דבר קורה רק בזמן של אלוהים.

היא מרגישה את החוסר
הזה בגוף, כמו חום נמוך
שלא עובר, אומרת לעצמה
שזה רק שניה, רק רגע,
רק עוד רגע בחיים,
עוד רגע ואשכח ממנו,
אוטובוס מספר חמישים ושתים
האוטובוס הקבוע שלה מגיע
הנהג המוכר מביט בה
לשנייה ארוכה מאד.

היא בזמן הזה חושבת
שהעלייה לאוטובוס הזה
וישיבה מאחור במקום הרגיל,
אין בזה שום דרמה,
גם לא משהו שיש לספר עליו,
אבל אולי דווקא זה
נקרא להישאר,
הרי לא צריך להילחם,
אין צורך לנצח היום
כי מותר גם להפסיד.

הכאב שבה לפעמים מופיע
לא חייבים לעשות
מכל דבר סיפור,
והיא גם חוששת שאם תיתן
לו תפקיד גדול מדי,
הוא יתפוס עליה בעלות,
אם לרגע לא תהיה בפוקוס
הוא יחשוב שהוא בעל הבית,
ואז, מה יהיה עליה?
או מה יקרה אתה.

היא עולה,
ומתיישבת מאחור,
הדלת נסגרת,
והאוטובוס נוסע.

כנגד דלת שנסגרת יש אחרת שנפתחת,
צריך להמתין לזה, לתת לזה לקרות,
בזמן של אלוהים, לתת לזה לקרות
בזמן של אלוהים.

כן, כל דבר קורה רק בזמן של אלוהים.

היא מרגישה את החוסר הזה בגוף, כמו חום נמוך שלא עובר,
אומרת לעצמה שזה רק שניה, רק רגע, רק עוד רגע בחיים.
https://youtu.be/JxV4caaWTBg