אורות מנצנצים ובוהקים
מכאיבים בעיניים,
ותובנות שמחלישות
מציפות את דעתי,
רעשים הולמים בעור
התוף שבאזנים,
מסכות והגנות נופלות
ומגלה מה ומי אני.

אחשוף כבוי וחסר כוח
בלי שום מנוחה,
נשטף בנהרות של
חוסר אונים וטעם מוחלט,
אני רואה איך סדק במראה
הולך וגדל,
סגור, אבוד בתוך מבוך,
נתון ללא מקלט.

ומתוך השבר הזה עולה
ניצוץ כמעט נשכח,
רגע אמת אחד של בהירות  
אני לא מבקש להימלט,
בציפורנים מחפש רק אחיזה
ודקה של שקט,
עומד בתוך הפחד ולומד
לקרוא לו להאט.

פתח קטן של אור נגלה
בתוך השקט,
כזה שמאפשר לנשום
את האוויר,
לא בורח מהחושך שבלילה
אלא ממשיך ללכת,
כן, אני הולך בדרך וצועד
עד שאשוב להאיר.

נושם בשקט ומרגיש
את הלב פועם,
אני מסכים ללכת בלי
הבטחה גדולה,
עם לב פתוח ושביר
אני נשאר בדרך,
עד שיעלה הבוקר
ותפוג האפלה.

אני אוסף את עצמי לאט
מבין ההריסות והכאב,
ובין הצללים נפתח לי פתח
קטנטן של אור,
לא שלם, לא חזק אך חי
שמוכן להישאר,
לא מבטיח גאולה רק צעד
שאפשר בו לחזור.


פתח קטן של אור נגלה בתוך השקט,
כזה שמאפשר לנשום את האוויר.
https://youtu.be/gepeFScIh7E