|
אורות מנצנצים ובוהקים
מכאיבים בעיניים,
ותובנות שמחלישות
מציפות את דעתי,
רעשים הולמים בעור
התוף שבאזנים,
מסכות והגנות נופלות
ומגלה מה ומי אני.
אחשוף כבוי וחסר כוח
בלי שום מנוחה,
נשטף בנהרות של
חוסר אונים וטעם מוחלט,
אני רואה איך סדק במראה
הולך וגדל,
סגור, אבוד בתוך מבוך,
נתון ללא מקלט.
ומתוך השבר הזה עולה
ניצוץ כמעט נשכח,
רגע אמת אחד של בהירות
אני לא מבקש להימלט,
בציפורנים מחפש רק אחיזה
ודקה של שקט,
עומד בתוך הפחד ולומד
לקרוא לו להאט.
פתח קטן של אור נגלה
בתוך השקט,
כזה שמאפשר לנשום
את האוויר,
לא בורח מהחושך שבלילה
אלא ממשיך ללכת,
כן, אני הולך בדרך וצועד
עד שאשוב להאיר.
נושם בשקט ומרגיש
את הלב פועם,
אני מסכים ללכת בלי
הבטחה גדולה,
עם לב פתוח ושביר
אני נשאר בדרך,
עד שיעלה הבוקר
ותפוג האפלה.
אני אוסף את עצמי לאט
מבין ההריסות והכאב,
ובין הצללים נפתח לי פתח
קטנטן של אור,
לא שלם, לא חזק אך חי
שמוכן להישאר,
לא מבטיח גאולה רק צעד
שאפשר בו לחזור.
פתח קטן של אור נגלה בתוך השקט,
כזה שמאפשר לנשום את האוויר.
https://youtu.be/gepeFScIh7E
|
|
|
דודו בא אלי
וביקש קצת קוק
אמרתי לו
דודינקה אתה
יודע שיש לי רק
גראס אז הוא
ביקש קצת גראס
אמרתי לו דודילה
אתה יודע שיש
יובש עכשיו גם
חורף וגם בלאגן
בגבול, אז הוא
שאל אם יש לי
כדורים,
הזדעזעתי אמרתי
לו דודו אני לא
מחזיק כימיקלים
דיברנו על זה
לא?
אז הוא ביקש
אקונומיקה
נתתי לו, אני לא
מסוגל לסבול
כימיקלים.
ד"ר מישה רוזנר
הרופא האישי שלי |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.