מאיר

אני עומד לרגע מתנשם,
מאחורי גשרים מעלים עשן,
מסע בה רגליי שוקעות באפר,
אך ליבי אינו נכנע,
ובי צועק קול,
אלוקים מדבר מתוכי, מנחה,
ומלמד אותי להכיר את עצמי,
להביט לאחור בלי חרטה,
עיניי בוחנות,
את אמת המציאות.

אויבי צוחקים,
בעוד פצעיי מושחרים,
נחשפו מדממים,
סערת נהר אהבה,
שטפה אותי ושלא נרגעה,
שברים נשארים, לא מוסתרים,
לומד להכילם ללא פחד,
מבלי לברוח או להתחבא
אך כשרוח צפונית,
מפיחה בקצוות לב שרופים.

אור חלש חודר דרך
חרכי הזמן האבוד,
אני מנקה את עצמי
ממכתמיו החולפים,
מתקדם, אך לא שוכח,
קול כאב אמתי,
לא במרירות ליבי מחלים,
וגם לא בשכחה,
רק הבנה עמוקה
של צללים ושל אור.

לאט אני חוזר לעצמי,
זהותי מתגבשת,
יודע שהדרך נמשכת,
אך אני פוסע יציב.

כל צעד, כל נשימה,
כל שבר שנותר בי,
כל אור וצל הם אני,
הם נפשי ורוחי,
אני לא נמלט מכאב,
גם לא מסווה את הכוח,
אני רק אני, שלם בפשטות,
מחבק את שלמות הכאב,
בין חלום ליקיצה זה הולם בי,
אני קם עתה לעולם חדש לגמרי.