השעון בתא הכניסה לרציף צלצל בחוזקה, הכרזה ברורה אך חסרת חמלה
הודיעה על היציאה הבאה. בדרך הקבועה שלו הוא נגע בקצה הכרטיס
כמעט בלי לשים לב, סימן של שגרה, של עניין מוחשי נוסף להחזיק
בו בימים שאין משהו אחר. כוס הקפה ריחפה בין ידיו והעיניים כבר
ידעו לאן להביט, לקרון הישן, לקהל שמתגבש, לשורה הקבועה של
פרצופים שחולפים זה על פני זה כמו תצלום שחוזר.
העולם שמחוץ לקרונות נראה כמו תמונה ישנה, בתוך הקרונות היה לו
תמיד הרגע הקטן שבו הוא מרגיש שהוא שייך, גם אם רק לרגע. אבל
היום, בוקר שגרתי אחר, משהו בפינה של הרציף התחיל לנוע אחרת.
צל. לא צל של ענן, אלא צל שמכיר את מקומו על הרציף, צל שנע
במקצבים דקים ועובר בין הנוסעים כאילו עוקב אחרי קווים שלא
נכתבו במפה.
הוא הביט סביבו יותר טוב. אישה עמדה קרוב לדלפק, לא רחוקה
ממנו, מעילה כבד, שפתיה אדומות מעט, היא לא נכנסה אל הקרון, רק
עמדה במקום שסוגר עליו מעגל קטן. הוא חש דחף להרים את המבט,
להתפנות מהמסך של השגרה הרועדת, ולראות מה מסתתר מעבר לגבולות
השגרה. אבל הרגליים קשורות חזק יותר, הוא נישא עם הזרם, נכנס
לקרון, מצא מקום ליד החלון והניח את הקפה על המושב שלידו כאילו
היה כרטיס שמעבר לו כל ההבטחות נשמרות.
הרכבת זזה. קול פירוק הבלמים נשמע כמו סיסמה ישנה. הנוסעים
שתקו, כל אחד עם סיפורו. הוא צפה דרך הזכוכית, העיר נגללה כמו
סרט ישן, רציפי תחנות עמומים, אדם מחייך במרחק, ואז, ברגע קטן
שבו האור נחת בצורה אחרת, הוא ראה שוב את המעיל האדום במרחק,
אותה אישה, צל שהפך לדמות של ממש, נעמדת ומשחררת חפץ קטן על
הרציף, עט או כרטיס, ואז פונה ונעלמת בתוך ים המעברים.
לבו פעם בקרבו בחוזקה. למה הדבר הזה משך אותו כל כך? אולי כי
המעיל האדום נשמע לו כמו מילה שהוא זכר ולא הבין. או אולי כי
בכל אותם בקרים של מדידות נשימה ודחיפות ישנה תמיד נקודה אחת
שמזמנת הבטחה, כניסה אל מקום שבו השגרה כבר לא תחזיק.
הוא התנגד לדחף, אך הכרטיס בידו רעד. הוא קיפל אותו באצבעו,
וגילה שם קו קטן שנראה כחותם, דק, כאילו מישהו חימם את הנייר
בלחץ של ציפורן. הוא לא שם לב שידו עשתה זאת בעצמה. הרכבת
המשיכה לנסוע, הקולות נטמעו, אך משהו בתוכו נדלק, תחושת
מוכנות, קצרה אך בלתי־מבוטלת.
בפעם הראשונה מזה זמן רב, הוא חש שמשהו חורק במנגנון השגרה,
שמשהו עומד להחליף את תפקידו. הוא חזה את היום שנגלה בו הרבה
יותר מהרגיל, לא רק עצירה בתחנה הבאה, אלא פתיחת דלת שמובילה
למסע שלא היה לו זמנים. וכשהרכבת נכנסה לאפלת מנהרה קלה, חזרה
ההקשבה שלו כאזור שבו דלתות נסגרות ומתפקחות.
הוא חייך לעצמו, המבט הוצמד לחלון, והכרטיס הקטן בידו נשאר חם,
כמו דבר שעוד רגע יעלה באש.
הרכבת נעצרה בתחנה צדדית והוא ירד, סורק סביבו את הרציף.
הרוח שחדרה אל אולם ההמתנה נשאה עימה ריח של אדמה לחה, כאילו
העיר נפתחה לפתע לשדות שמעבר לה. הוא עמד מול החלון הגבוה,
מצחו כמעט נוגע בזגוגית הקרה, ועיניו נדדו אחר קרונות שעברו
באיטיות, קווים ארוכים של ברזל החוצים את היום. בכל מעבר רכבת
חש קצב חדש, מנגינה אילמת שמפעמת בו, ובתוכה גם ההד של המפגש
ההוא, הסימן שהותירה עליו האישה במעיל האדום, כמו אות בלתי
נמחק.
הוא פנה לאחור, מבטו נתקל בכיסאות העץ הישנים, חלקם ריקים,
חלקם מאוכלסים בדמויות דוממות. ליד הקצה הרחוק ישבה היא, האישה
עם החיוך שכולו הזמנה ופרדוקס גם יחד. שערה היה אסוף ברישול,
כמה קווצות נשרו על צווארה, והן התעקשו למסגר את פניה באור
נוגה. על שפתיה נחה עייפות חושנית, עייפות של מי שעברה כבר
תחנות רבות מדי, אך עדיין מתעקשת להישאר במשחק.
הוא התקרב אליה בצעדים זהירים, כאילו כל פסיעה תערער את המרחב
הדקיק ביניהם. תיק עור שחור מונח לצידה, ועל ברכיה ספר עבה עם
סימניה בולטת. היא הרימה אליו עיניים, לא בהפתעה, אלא כאילו
חיכתה לרגע הזה.
"אתה מתעכב," אמרה בקול נמוך, כמעט לוחש.
"חשבתי שאולי טעיתי," השיב, מבולבל אך נחוש להישאר מולה.
"טעויות הן רק שמות אחרים למסילות צד," גיחכה, ושוב הותירה
אותו בתחושת תלות משונה במילותיה.
הם שתקו רגע. הרכבת חלפה, קירות התחנה רעדו, הצליל נבלע
באוויר. השיחה ביניהם נפרמה באיטיות, מבעד לחרכים של שתיקות
ממושכות, היא סיפרה לו על ערים שחלפה בהן, על סימנים שנשארים
בגוף, לא רק פיזיים, אלא גם אלה שאיש אינו רואה. הוא, מנגד,
גילה פתאום את עצמו מדבר על זיכרונות נשכחים, על תחושת מעבר
תמידי, על אי היכולת להיאחז במקום אחד.
הוא לא ידע אם היא מבקשת ממנו להאמין לה, או רק להיסחף עימה.
כל משפט שלה היה כפתח למנהרה חדשה, כל חיוך מעבר סמוי בין
עולמות. הוא חש כיצד סימן אחר סימן נחרט בו מחדש, גם בלי שתיגע
בו.
כשהכרוז קרא על בואה של רכבת נוספת, היא קמה. התנועה שלה הייתה
נועזת אך מדודה, כאילו כל מחווה היא חלק ממשחק עתיק יומין. היא
לא אמרה לאן היא נוסעת. רק הטתה את ראשה אליו, בעיניים שאמרו,
המשך לעקוב, אם אתה מעז.
והוא? נשאר עוד רגע קפוא במקום, נאחז בריח גופה שנותר באוויר.
אחר כך יצא בעקבותיה אל הרציף, כמעט ואיבד את דרכו, או אולי
מצא אותה.
האדים התפזרו לאיטם, חושפים את הרציף הארוך כמו במה ריקה אחרי
הצגה. הוא פסע בזהירות, עוקב אחר עקבות דמיוניים של נעליה, עד
שגילה אותה עומדת קרוב מדי למסילה, מתבוננת אל תוך החשכה שממנה
עתידה לצוץ רכבת חדשה. לא הייתה בה שמץ של חשש, אדרבה, נדמה
היה שהיא מחכה למפגש עם התהום, כאילו היא זו שקובעת מתי תתקרב
הרכבת ומתי תעצור.
"הייתי בטוח שאיבדתי אותך," אמר בקול שנשמע רפה אפילו לעצמו.
"אנשים תמיד בטוחים שהם מאבדים. אבל אולי האובדן הוא דרך אחרת
להחזיק," ענתה, מבטה לא סר מהמסילה.
היא הושיטה יד, אצבעותיה חלפו קלות על שרוולו. מגע קצר, כמעט
מקרי, אך מספיק כדי להצית בו תחושה שהסימן ההוא, זה שנחרט עליו
קודם, נפתח מחדש. הוא נרתע לרגע, אך לא התרחק. ההפך, משהו בו
ביקש את הקרבה, את המסתורין שבה.
הרכבת נכנסה לתחנה ברעש מתכתי, דלתותיה נפתחו בחריקה. נוסעים
מיהרו לעלות ולרדת, דמויות חולפות שהותירו אחריהן הד של צעדים,
ריח של זיעה ובושם זול. בתוך המולת המעבר, היא פנתה אליו
ואמרה,
"אתה לא חייב לעלות. אבל אם תישאר כאן, תמשיך להסתובב בין
תחנות שלא שייכות לך."
השאלה לא נאמרה במפורש, אך ריחפה ביניהם, האם יבחר ללכת אחריה,
להיכנס לעולם שהיא משרטטת מבעד לתנועות הקטנות, או שיחזור
למסלוליו הרגילים, למסילות הברורות.
הוא עלה אחריה. הדלתות נסגרו מאחוריהם, והקרון רעד כמו גוף חי
שמתעורר לחיים. בפנים, האורות היו מהבהבים, והמושבים הירוקים
דהויים נדמו כמקום שמחזיק זיכרונות של מאות זרים. היא התיישבה
מולו, שלבה רגל על רגל בתנועה טבעית, כמעט מתריסה.
"כל רכבת היא סיפור," אמרה. "אבל רוב האנשים שוכחים להקשיב. הם
עסוקים להגיע, במקום להיעצר על הדרך."
"ואת?" שאל.
"אני אוספת סימנים," חייכה חיוך עקום. "כמו שהשארתי עליך. כל
סימן הוא מפתח למשהו שלא נאמר."
הוא הביט בה, מנסה להבין אם היא משחקת בו או פותחת בפניו שער
חדש. הקרון היטלטל, הקצב האחיד של הגלגלים על המסילה התערבב עם
פעימות לבו. הוא ידע שכבר אין דרך חזרה, העלילה שלה נשזרה
בעלילה שלו, מבלי שביקש.
הרכבת המשיכה לנוע, חלונותיה חושפים נופים מתחלפים, שדות, בתים
בודדים, תחנות עלומות. בתוך הקרון, הזמן האט. דיאלוגים לא
נשלמו, משפטים נקטעו, אך כל שתיקה ביניהם נעשתה כבדה יותר, כמו
כתובה בשפה סודית ששניהם מתחילים ללמוד.
ובפעם הראשונה, הוא הרגיש שאולי הנסיעה הזאת איננה רק נסיעה.
היא התגלמות של מסע אחר, עמוק יותר, כזה שמצייר על פניו קווים
חדשים, קווים של סוד, של תשוקה, של משחק שאין לדעת את כלליו.
הרכבת היטלטלה על פני המסילה כאילו נשאה בתוכה לא רק נוסעים
אלא גם חלומות כבדים. הוא ישב מולה, רוכן מעט קדימה, מנסה
לפענח את התווים שבפניה, כמו קורא מפה סבוכה. עיניה נצמדו מדי
פעם אל החלון, אך חזרו אליו שוב ושוב, כל מבט כעין מראה
מוכפלת, גם שאלה וגם תשובה.
הקרון התמלא קולות, ילד בוכה, גבר נוחר בצלילות, זוג צעיר
מתווכח בשפה זרה. ובכל זאת, בתוך כל הרעש, נוצרה בועת דממה
ביניהם. היא שלפה מתוך התיק פנקס קטן, עור סדוק, ופתחה אותו
באצבעות עדינות. בין דפים מצהיבים נגלו קווים, רישומים של
תחנות, אנשים, סימנים. היא כתבה משהו חדש במהירות, ואז הניחה
את הפנקס על השולחן הקטן שביניהם.
"תראה," אמרה. הוא ראה את שמו כתוב שם, באותיות לא שייכות,
זרות ומסתלסלות.
"את מכירה אותי?" שאל.
"אני מכירה את מה שאתה מוכן לגלות," השיבה. "וכל היתר, הזמן
יחשוף."
הוא ליטף באצבעו את הדף, כאילו מגע קל יעניק לו את התשובה
שחיפש. לא ידע אם היא משחקת בו או בוראת לו זהות חדשה. אך משהו
פנימי משך אותו להניח לה להוביל.
הרכבת האטה לפתע, עצרה בתחנה צדדית שאין בה שלטים, רק פנס בודד
המאיר עמוד חלוד. היא קמה מבלי לומר דבר, והוא, כמעט מאליו,
הלך אחריה. ירדו יחד לקרקע הלחה. תחנה נטושה, גשם דק ניתז על
אבני הרציף, שקט שנקטע רק בחריקת ברזלים ישנים.
"אתה מרגיש?" היא שאלה.
"מה?"
"את הדממה. היא מלאה יותר מרעש."
הם הלכו לאורך הרציף, עד שחדרו לאולם קטן ששימש פעם כנראה כחדר
המתנה. קירותיו היו מכוסים כרזות מתפוררות, שמות ערים שכבר
אינן רלוונטיות. היא התקרבה אליו, עיניה חודרות, ואז הניחה את
כף ידה על חזהו, במקום שבו פעימות הלב בולטות.
"כל סימן צריך מקום להשתקע," אמרה בלחש.
הוא הרגיש כיצד מגע ידה מתפשט בתוכו, מבעיר זיכרונות שלא ידע
על קיומם. כל חום קל שהותירה עליו היה כאילו חריטה נוספת בספר
הפנימי של חייו. הוא עצם את עיניו, לא מתוך פחד אלא מתוך כניעה
רגעית, נתון לסודותיה.
כשהרכבת הבאה חלפה בחוץ, רעמה את קירות התחנה הנטושה, היא
הסירה את ידה באיטיות, כמעט באירוניה.
"אנחנו רק בתחילת הדרך," לחשה. "אל תמהר לחשוב שהבנת."
והוא ידע, בלי לומר מילה, שאין לו עוד בחירה. הסימנים כבר מצאו
בו מקום, והעלילה, עלילה שלא ביקש, נפתחה בו כמו ספר שאי־אפשר
לסגור.
הגשם ניתך בחוץ, חוטים דקים שנמתחו בין הגג החלוד של התחנה
הנטושה לבין המסילה המבריקה. הם שבו לשבת על ספסל עץ שהתפורר
בשוליו, צופים בטיפות שזחלו אל תוך הקרון שחלף מולם ונעלם מיד
אל תוך האפלה. לרגע היה נדמה שהעולם כולו התכווץ לתוך המקום
הזה, תחנה עלומה, ריח עץ ישן, כתמי מים על הקירות.
היא הוציאה מתוך התיק בקבוק זכוכית קטן, צלול, ובו נוזל כהה.
"לבריאות," אמרה, לגמה לגימה קטנה והושיטה לו.
הוא היסס, אך משהו בנועזות שלה הפך את ההיסוס לאקט ילדותי. הוא
שתה. הנוזל צרב את גרונו, חום מהיר התפשט בגופו.
"זה לא משקה רגיל," אמר, משתעל.
"גם אני לא," חייכה.
הם צחקו, לראשונה מאז שנפגשו, צחוק אמיתי, לא מסיכה ולא משחק.
אך הצחוק גווע מהר, הותיר אחריו שקט מתוח יותר. היא נשענה
לאחור, עיניה נעוצות בו, לא מניחות לו לחמוק.
"אתה עדיין לא יודע למה אני כאן," אמרה.
"ולמה את?"
"כדי להשאיר סימנים. כדי לראות מי מסוגל לשאת אותם."
הוא שתק. בתוכו עלתה תחושה מוזרה, פחד ותשוקה מתערבבים, כמו
שני זרמים סותרים שנפגשים ומעלים מערבולת. הוא ידע שהמקום הזה,
התחנה, הוא לא יותר מתפאורה, ושכל מה שחשוב באמת מתרחש בגופו,
במקום שבו נחרטים הסימנים.
היא התקרבה אליו. הפעם לא במגע מהוסס אלא ישיר, נועז. אצבעותיה
שרטטו קו על פניו, מצחו, לחיו, קצה שפתיו. סימן נוסף, אולי
העמוק מכולם, נצרב בו. הוא עצם עיניים, חש כיצד הקו מתאר את
גבולותיו מחדש.
"אתה כבר לא אותו אדם שעלה איתי לקרון," אמרה.
"ומי אני?"
"מי שאתה מוכן להיות."
בחוץ, הרכבת חלפה שוב, מתכת צורמת שחתכה את הלילה. בפנים, הזמן
נמתח, קפא, נעשה אינטימי עד כדי כאב. הם לא דיברו עוד. לא היה
צורך.
כשקמה, הוא הרגיש כאילו האוויר מתרוקן. היא לקחה את התיק,
הבקבוק הקטן חזר פנימה. "בוא," אמרה בקול שקט אך חזק. "יש עוד
תחנות לפנינו. לא כל סימן נחרט במקום אחד."
הוא קם בעקבותיה. צעדיהם הדהדו על הרציף הרטוב, ובתוכו עלתה
התחושה שאיננו נוסע עוד ברכבות, הוא נוסע בה. היא המסילה, היא
הרכבת, היא התחנות. והוא, נוסע מתמיד, לכוד במפה שאין לו בה
שליטה.
והמסע רק התחיל.
הרכבת שלקחה אותם הלאה הייתה רכבת לילה. חלונותיה כהים,
אורותיה פנימיים נבלעים באפלה שבחוץ, נוף מתחלף שלא ניכר בו
דבר מלבד כתמי אור רחוקים. הקרון רעד בקצב מתמשך, קול הגלגלים
הפך לפעימה קבועה, כמעט דופק לב חיצוני.
הם התיישבו הפעם זה לצד זו, קרובים מדי מכדי להתעלם, רחוקים
מדי מכדי להרגיש בטוחים. הנוסעים סביבם נמנמו, ראשיהם נשענים
על חלונות, ספרים נטושים בידיים, שמיכות דקות מכסות גופות
עייפים. הקול הדומם של המולת שינה הקיף אותם, ובתוכו, הם.
היא שלפה שוב את הפנקס הקטן. הפעם לא כתבה, רק הפכה את הדפים
לאט, כאילו מניחה לו לראות את מה שנאגר שם, רישומים של פנים
זרים, שמות של תחנות, מילים לא גמורות. ואז עצרה, הניחה את
האצבע על דף אחד. מצויר בו סמל מוזר, עיגול פתוח משני צדיו.
"מה זה?" שאל.
"סימן של מעבר," ענתה. "בין חיים למוות, בין זהות אחת לאחרת.
לא כל אחד מוכן לשאת אותו."
הוא חש צמרמורת. "ואני?"
היא חייכה חיוך חצי אפל. "אתה עוד לא יודע. אבל אתה כבר
בדרך."
הרכבת היטלטלה בחדות, הוא כמעט נפל קדימה. ידה אחזה בזרועו
במהירות, חזקה, יותר ממה שציפה. המגע הזה היה זרם חשמל. הוא
הביט בה, והיא לא הסירה את ידה. להפך , לחצה מעט יותר, כאילו
בוחנת את עמידותו.
"אל תפחד," אמרה. "הפחד הוא רק סימן ראשון. האמיתי בא אחריו."
הם שתקו זמן ארוך. הוא חש איך היא ממלאת את החלל, את הקרון, את
כל מחשבותיו. כל נשימה שלה נשמעה לו כציווי. הנסיעה עצמה איבדה
משמעות, לאן הולכים? מהי התחנה הבאה? כל אלה התפוגגו. נשאר רק
היא, והתחושה שהרכבת כולה נעה על פי תנועותיה.
כשכיבו את האורות בקרון, האפלה עטפה אותם. הוא עצם עיניים אך
לא הצליח לישון. מדי פעם חש מגעה, אצבע על ידו, נשיקה קלילה
באוויר סמוך ללחיו, כאילו היא מטביעה בו סימנים גם בלילה. הוא
לא ידע אם חלם או ער.
ורק קול הגלגלים, פעימה אחר פעימה, ליווה אותו, מזכיר לו שאין
דרך חזרה. כל תחנה שתגיע מעתה, תהיה חלק מהמסע שנולד בינו
לבינה, מסע שבו הגבולות בין רצון שלו לשליטתה כבר כמעט ואינם
קיימים.
הבוקר מצא אותם בעיר גדולה. הרכבת נכנסה לתחנה ראשית, קירות
זכוכית גבוהים, רציפים אין־סופיים, והמולה של אנשים שנראו כזרם
מתמיד. רעש המגפונים, קריאות הכרוז, המולת המזוודות המתגלגלות,
הכול הכה בו בבת־אחת, אחרי הלילה השקט מדי בקרון.
היא ירדה ראשונה, לא מביטה לאחור. תנועתה הייתה בטוחה, כמעט
מתגרה, כאילו היא מכירה את התחנה הזאת עוד לפני שהגיעה אליה.
הוא מיהר לעקוב, אך בתוך ההמון הרועש נאלץ להיאבק כדי לא
לאבדה. רק השיער שהתפרץ מתסרוקתה והקימור של כתפה בין האנשים
שימשו לו כמגדלור.
הם יצאו אל רחוב רחב, שדרות עצומות מלאות שלטים מוארים.
מכוניות חלפו בצפירות, דוכני אוכל העלו עשן ריחני, וריחות
חריפים, תבלינים, זיעה, גשם ישן, התערבבו באוויר. היא עצרה ליד
קפה קטן שנדחק בין חנות ספרים למעבר צר.
"בוא," אמרה בפשטות, כאילו הכול מתנהל לפי תכנית שהיא בלבד
יודעת.
בפנים, האור היה חמים, נורות צהובות נמוכות, ספסלי עץ מרופדים
בבד בלוי. הם התיישבו בפינה. המלצרית בקושי הבחינה בהם. הוא
הביט בה, מחפש מענה לשאלות שלא העז לנסח.
"את מרגישה כאן בבית?" שאל לבסוף.
"אני מרגישה בבית בכל מקום שבו אני מחליטה להשאיר סימן,"
השיבה, ומזגה לעצמה קפה שחור מתוך קנקן עבה.
היא לגמה באיטיות, מבטה לא מרפה ממנו. "אתה מתחיל להשתנות,"
אמרה.
"איך את יודעת?"
"כי אני רואה אותך דרך המקומות שבהם אתה מתעכב. הגוף שלך זוכר,
גם כשאתה מנסה לשכוח."
הוא חש צביטה פנימית, בין רצון לברוח לבין דחף להישאר. ההמון
בחוץ נע במקצב קבוע, אנשים אצים־רצים אל עבודותיהם, ורק הם,
בתוך הקפה הקטן, נראו כעוצרים את הזמן.
כשהיא שלפה שוב את הפנקס, הפעם לא רשמה דבר. היא פשוט פתחה את
הדף שבו הופיע אותו סמל מוזר, המעגל הפתוח, והניחה אותו על
השולחן ביניהם. "פה, בעיר הזו," אמרה, "הסימן יתחדד. אבל רק אם
תבחר לא לברוח."
דממה השתררה. הוא ידע שהמשחק נעשה עמוק יותר, שהמולת הרחוב היא
רק מסווה. בתוך העיר הגדולה הזו, הסיפור שלהם ייבחן מול מציאות
חיה, בועטת. ולא היה לו מושג אם יצליח לעמוד מול זה.
היא קמה ראשונה, כמו תמיד. השאירה כמה מטבעות על השולחן, חייכה
אליו חיוך שמחציתו הבטחה ומחציתו איום, ויצאה אל הרחוב. הוא
נשם עמוק, ויצא בעקבותיה, יודע היטב שכל צעד נוסף הוא כניסה
עמוקה יותר למבוך שאין ממנו מפלט.
העיר נפרשה לפניהם כמו מפה חיה, סמטאות מתעקלות, שווקים הומים,
רעש צחוק ובכי, ושובל של ריחות עזים, שמן מטוגן, קטורת
מתפוגגת, בושם מתוק מדי. ההמון נדמה לו כים שאין בו חוף, גלים
אנושיים שבלעו אותו בן־רגע. אך היא פסעה בתוכו כאילו הדרך
ידועה מראש, כמי שסימנה נתיב נסתר על המפה הסודית שלה.
הם חלפו על פני שוק מקורה. דוכני ירקות צבעוניים הציפו את
העין, ערמות של תבלינים נשפכו כשברי זהב ואדמה, קולות רוכלים
ננעצו כצלצולים צורמים. הוא נעצר לרגע מול שולחן עמוס ספרים
ישנים, כריכות מתקלפות, כתב־יד זר. אחד מהם היה פתוח על ציור,
מעגל דומה להפליא לסמל שראה בפנקסה. ליבו החסיר פעימה.
הוא חיפש אותה במבט, והיא כבר ניצבה לידו, קרובה מדי, לוחשת,
"אתה רואה? סימנים מופיעים בכל מקום, למי שיודע להביט."
"זה מקרי," ניסה לומר, אך קולו נשבר.
"אתה עדיין מתעקש להאמין במקריות?" חיוכה היה קודר, כמעט
אכזרי.
הם המשיכו הלאה. בסמטה צדדית, רחוקה מהמולת השוק, ישב איש זקן
עם עיניים חיוורות. הוא הרים מבט אליהם, כאילו חיכה להם. היא
ניגשה אליו מבלי להסס.
"הבאתי מישהו חדש," אמרה.
הזקן חייך, חושף שיניים חסרות. "הוא לא יודע עדיין," ענה.
"הוא ילמד," אמרה.
הוא עמד נבוך, לא מבין את הדיאלוג שנשמע כאילו מתרחש מעל ראשו.
אך מבטו של הזקן, חד, בוחן, ננעץ בו, גרם לו להרגיש חשוף,
כאילו כל הסודות הפנימיים שלו כבר נגלו.
הם התרחקו משם, אל רחוב רחב יותר. המולת העיר שבה להקיף אותם,
אך התחושה לא עזבה אותו. הוא לא ידע אם הזקן היה אדם אמיתי או
חלק מהמשחק המסתורי שהיא רוקמת סביבו.
"מה הוא ראה בי?" שאל בקול רועד.
"הוא ראה את מה שאתה מנסה להסתיר," ענתה בפשטות.
השמש שקעה לאט, צבעה את הבניינים בגוון נחושת. העיר החלה
להתרוקן מקונים, והרחובות התמלאו בצללים מתארכים. היא עצרה מול
בניין אפור עם דלת עץ כבדה, ושם פנתה אליו, "הלילה נישאר כאן.
מחר תבין יותר."
הוא לא ידע אם זה הבטחה או איום. כל מה שידע הוא שהעיר הזו לא
רק שיקפה את מה שבחוץ, היא שיקפה גם אותו. ובכל מקום שבו עיניו
נחו, הופיעו עוד ועוד סימנים.
וככל שניסה להתעלם, כך גבר כוחם.
המולת העיר שבה להקיף אותם, אך התחושה שהכול רק מסווה, הלכה
והעמיקה. הרחובות היו רחבים יותר, שמש לקחה לרגע בעלות על
האבנים הרטובות, אך האור לא הצליח לפוגג את הצל שנשאו עימם.
היא לא דיברה, רק צעדה. הוא הרגיש שהעיר עצמה מתחילה להגיב
אליה, חלונות שנפתחים לרגע, עיניים מציצות ואז נעלמות, קולות
דקים שמפסיקים בדיוק כשהם חולפים. כאילו העולם יודע, והיא רק
מזכירה לו שהוא לא לבד בקריאה הזו.
הם הגיעו למבנה ישן, תחנת רכבת פנימית, כזו שאין לה רציף, רק
אולם כניסה, דלתות נעולות, ושעון עגול שהצביע על שעה שלא
קיימת. מחוגים עומדים בין שתיים לשלוש, כמו רגע שנדחה לנצח.
"פה," היא אמרה, בלי להסביר.
"מה זה המקום?" שאל.
"זו התחנה שלא מופיעה באף מפה. מי שנכנס אליה, לא תמיד יוצא
באותו שם."
היא דחפה את הדלת. ציר חלוד חרק, כאילו לא נגעו בו עשרות שנים.
בפנים, רצפת שיש שבורה, שלטים מתקלפים, ולוח יציאות שעליו
רשומות תחנות שאינן קיימות עוד, אודסה האחרת, קו הרוחות, הגדה
החמישית, מסילה 0.
הוא נעמד באמצע האולם. משהו בקיומו השתנה. נשימתו הפכה לכבדה,
כאילו האוויר מלא בזיכרונות שלא שלו.
היא נעמדה לצידו. "תראה," אמרה, מצביעה אל אחד הקירות.
על הקיר נתלה מראה ענקית, סדוקה, מאובקת. לא מראה רגילה. היא
לא החזירה בדיוק את דמותו, אלא גרסה קלה אחרת שלו, עייף יותר?
או אולי דווקא חופשי יותר?
"מה אני רואה?" שאל, בקול שנשמע לעצמו זר.
"את עצמך," אמרה. "אבל לא זה שהכרת. זה שאתה עוד יכול להיות,
אם תעז להמשיך."
באותו רגע, נשמע קול, לא של רכבת, אלא של משהו עמוק יותר.
כאילו המסילות עצמן התעוררו מתחת לפני העיר. הרצפה רעדה קלות.
אורות בתקרה הבהבו. והשעון, השעון שבכניסה, החל לנוע.
"זה הסימן," היא אמרה. "הרכבת מגיעה."
"רכבת? פה? אין אפילו מסילה,"
אבל לפני שסיים לדבר, הרצפה נבקעה לשניים בקו מדויק, כמו תפר
ישן שנפרם. מתחתיו נגלה רציף תת קרקעי. אפל, אפוף עשן, אך ברור
לחלוטין. וקול מתכתי, עתיק, התקרב מן המעמקים.
היא הביטה בו. מבט שלא ביקש בקשה, רק בדק אם הוא מסוגל.
"אני לא מבין לאן זה מוביל," לחש.
"לא צריך להבין," השיבה. "צריך להחליט."
העשן התעבה. הפנסים שעל הקיר נדלקו מאליהם. קול גלגלים על
מסילה, עמוק, איטי, כמעט כמו לב של זמן ישן, מילא את החלל.
הוא הרגיש את הכרטיס הישן בכיסו. אותו כרטיס שעדיין שמר את
סימן הציפורן. כשהוציא אותו ופתח, הקו הדק הפך כעת לצורה מלאה.
קעקוע של סימן המעבר, אותו מעגל פתוח משני הצדדים.
היא חייכה, לראשונה כמעט ברוך.
"הם קראו לך," אמרה. "ואתה ענית."
הרכבת הופיעה מתוך האפלה. לא דומה לאף רכבת שראה, קרונות של
מתכת שחורה, חלונות שמבפנים בהם אור רך. הדלתות נפתחו ללא
צליל.
הוא הביט בה. "ואם אעלה, לא אחזור?"
"לא אל אותו מקום," לחשה. "אבל אולי, אל עצמך."
הוא צעד צעד אחד קדימה. העולם סביבו האט. העיר שמעל, הגשם
שנשאר מאחור, הרציף הראשון שבו עמד בבוקר, הכול התרחק ממנו כמו
צילום שמחליף צבעים.
הוא עלה.
הדלתות נסגרו.
והמסע השני, זה שלא רשום באף לוח זמנים, התחיל.