בשעה כבדה זו, שעת דמדומי הנצח,
עת דממה שרועה על גחונה, מובסת,
פניתי אליך בלשון שאין בה פקודה,
כמי שמניח יד על סף דלת ואינו דופק,
רק מבקש להשאירה פתוחה.

ראיתי אותך עומד במקום,
במקום ללא שם, הלום,
בדרך שבין רצון להתכלות עד תום,
לבין עמידה דלה, רווית ייסורים,
כמעט בלתי נראית, והבנתי,
אין האיום בא מן החוץ בלבד,
אלא מהקול הלובש פני חסד,
ומציע מנוחה שאין ממנה קימה.

קימה?
כי מה?

דע שיש רחמים שמרבים צל,
ויש טוהר שמצמיח חנק,
יש גם אמת שמדברת בלחש,
עד שהאדם שוכח,
כיצד נשמעת נשימתו שלו,
עיניו עצומות על פתח עיניים ולכן,
מאלה אני ירא יותר,
גם מן הזעם הגלוי, ביטויי אלימות,
שמחטיפה עם לשון דוקרנית.

אינני מבטל את כאבך חלילה,
אך גם לא להניח לו,
לתייג אותך או להיות שמך,
השבר הוא מאורע ולא בית,
והלב לא נועד לשכון בין חורבותיו,
עיר זרה כדרך קבע.

יש שיקראו לך ללכת,
גם יש שיבואו כגנב בחצות,
החלף מקום, שם, לשון,
קרא לזה גורל, קרא לזה עומק,
לרסטט את המערכת, להתחיל מחדש,
אבל יש דבר קשה יותר מן ההליכה,
להישאר, לשאת חסר, להתמיד,
להתמיד בימים שאין בהם כלום,
לא מפזרים מילים כמו עשן מדורה,
לא מבטיחים דבר מלבד את עצמם.

אמת שדלה אמתחתי ואין בידי לתת לך דבר,
שלא היה טמון בך קודם, רק לנשוף,
עליך מילים שאם תרצה יזיזו ממך רמץ,
כי אני רק מסיר לרגע כיסוי מעליו,
ומבקש שתראה מה נשאר בידך,
מה נשאר כשחדלים להאשים.

ועל כן אני אומר, לא כציווי חלילה,
אלא אך ורק כתזכורת עתיקה,
אל תעשה מן הכאב משטר,
אל תכרות ברית עם שבירתך,
אין זו הבטחה לטוב, אינני מבטיח דבר,
רק הזמנה להישאר,
ולא לאבד את עצמך,
בעודך חי.


אינני מבטל את כאבך חלילה, אך גם לא להניח לו,
לתייג אותך או להיות שמך, השבר הוא מאורע ולא בית.
https://youtu.be/X6FhmxpMGsA