בכל יום שמשי של חורף אני שוב נזכר.
מצטער שחיכיתי עם זה כל כך הרבה זמן;
אולי כבר מאוחר.

זה קרה בערך לפני עשרים שנה.
הלכתי לבקר חבר שאושפז
בבית חולים שיבא, אחרי אירוע קשה.
בשלב הזה כבר ניכר שיפור במצבו, ויכולנו
לצאת לגינה - לשבת על הספסלים
ולהתחמם בקרני השמש החורפית.

בזמן ששוחחנו הצטרף אלינו איש פרוע זקן.
התיישב לידנו והחל לשוחח - יותר נכון, לנאום.
לא כל כך הבנתי למה הוא פנה דווקא אליי, אולי
כי באותה תקופה עוד היתה לראשי כיפה סרוגה.
קצף עלה על שפתיו תוך כדי דבורו הצעקני.
מאוחר יותר החבר שלי הסביר, שהקצף זה כנראה
בגלל התרופות:

"ריבונו של עולם!
מי כאן הריבון?

העם?

הצחקתם אותי!"

על הספסל ממול ישבו שני מבקרים צעירים,
אחד מהם גיחך בלי לנסות להסתיר.

האיש המשיך במרץ בלי לשים לב אליהם:

"הרב אמר
והרב יודע;
יש רק ריבון אחד
והוא למעלה בשמים!

ישראל זה נס!
לא סתם מדינה.
ראשית צמיחת גאולתנו!
ויש גם אחרית;
הפ-ת-עה !"

אשה עם כוס קפה עצרה לרגע, הקשיבה, נענעה
בראשה וחייכה חיוך עקום.

"ודמוקרטיה?" הוא צעק
"עוד מילה כמו חצץ,
נטחן אותה!
נעשה ממנה אספלט!
נדרוס אותה
עם הדי ניין!

ובג״ץ?
מאיפה זה הגיע?
זה כתוב בתורה?
לפרק...
כמו צעצוע,
מפריע הבג"ץ הזה"

מישהו מאחורינו מלמל בקול רם מדי:
"עזוב. פה כולם קצת ככה ..."

האיש לחש לי כממתיק עמי סוד:
"בית מקדש, זה טוב,
יש שם משהו אחר עכשיו,
לא נורא,
זה שלנו,
שלנו תמיד היה ותמיד יהיה."

ואז הרעים בקולו:
"והגוג ומגוג הזה?
קטע חזק, הא?
כמו רעם,
אין מה לפחד!
עם הנצח לא מפחד!!!

בזכות הניסים,
כן
כן
ניסים קורים!
ויקרו.
הרבה ניסים גדולים!
שלא מבינים"

אחד המבקרים זרק לעברנו בחצי חיוך:
"נו, לפחות הוא פה ולא בכנסת."
כמה אנשים צחקו.
האיש המשיך לדבר, כאילו הצחוק הוא רוח
קלה המלבה את האש שבתוכו:

"ומשיח!
לא לשכוח,
הרב אמר שגם מלך,
הוא יבוא,
חייב לבוא לעשות כאן סדר!
סדר זה כשלא שואלים
שאלות מיותרות!

ואיך אפשר בלי סנהדרין?
יש לזה צליל טוב,
נשמע נכון,
ביחד עם מלך
זה מספיק לי.
לא צריך בחירות
כל כמה שנים,
סתם בזבוז כספים.

תראה שבסוף כולם ישתחוו לנו
כולם זה כולם:
יעבדוך
עמים
הרבה
וזה
הרבה זה רעש
ורעש עושה לי כאב ראש.
אני חייב את הכדורים שלי."

כשהשתתק לרגע, לא הצלחתי להתאפק
ושאלתי אותו:

"כי מציון...
תצא.
אני לא רואה שיוצא
בינתיים משהו גדול.
מה יצא לנו מזה?
בשביל מה?"

האיש האדים והתכעס, דפק בכח על השולחן
וצעק:

"בשביל מה?!
בשביל שבסוף יהיה שלום!
הבנת?
שלום על ישראל!
לך תלמד תורה!"

לפתע שמעתי משהו נשבר. זה היה מגש
התרופות, שנשמט מידי האחות שחילקה אותן
בין החולים.

"שמעת את זה?"
הוא צעק
"אלה פעמי השלום המתקרב!"

רציתי לענות לו, אבל אז החבר אחז בידי
ומשך אותי משם לתוך המחלקה.

והאיש רדף אחרינו בצעקות:
"תקשיב לי טוב טוב,
בית שלישי לא יחרב!
לרב שלי יש פסוקים,
שמוכיחים את זה מהתורה!
אפשר להתחרע חופשי.
הבנת?
חופשי, חופשי להתחרע על הכל ועל כולם!
לא תהיה עוד גלות!"

מאז חלפו בערך עשרים שנה.
החבר שלי לא חזר לשם יותר.
עכשיו הוא מאוזן.