יוצרים תמיד מתכתבים עם המחשבות לגדוע את יצירתם.
זה סוג של אובדנות בתוך האובדנות הקלאסית, המובנית מתוקף
החיים.

הדבר נובע אולי מהרצון להחזיר לעצמם שליטה.
הרי בזמן היצירה, אין להם שליטה מוחלטת במה שיוצא מהם, ובזמן
הפרסום אין להם שליטה על התהודה וההתקבלות שלה.
ובכן בשתיקה, שהיא אקט של סגירת ברז המידע אודותיהם, יש להם
שליטה אבסולוטית.

זה בא גם אולי מתוך רצון לפרוק את עול הראייה הכוללת, והראייה
לפרטים קטנים כגדולים, שיש בה משהו מתיש.

ואולי אחרון הוא שהם עושים רומנטיזציה לשתיקה שבפרישה. כאילו
השתיקה היא היא היצירה הנשגבת ביותר שלהם.