נָפַל גִּיס מִן הַגַּג בְּלִי כַּוָּנָה,
וְהָאָרֶץ פָּתְחָה לוֹ פִּתְאֹום חֲנָיָה.
יְבָמָה שׁוֹכֶבֶת, רַגְלֶיהָ פְּשׁוּקוֹת,
וְהַדִּין מִתְגַּלְגֵּל בֵּין סְבָרוֹת דַּקּוֹת.
אָמַר הֶחָכָם בְּקוֹל מְיֻושָּׁב:
"נָפַל וְנִתְקַע, לֹא קָנָה עַכְשָׁיו.
שֶׁבִּיאָה בְּלֹא דַּעַת, בְּלֹא מַחְשָׁבָה,
כְּחֵץ שֶׁנִּשְׁלַח בְּלִי יָד מְכַוְּנָה."
וְאָמְרוּ תַּלְמִידִים: רַבֵּנוּ, הַרְגַּע,
הֲרֵי הַגִּיס אֲנוּס, הַסִּפּוּר מְשֻׁגָּע!
הוּא חָשַׁב עַל אִשְׁתּוֹ, וְזוֹ קָפְצָה פִּתְאֹום,
וְיָצָא שֶׁנֶּאֱנַס בְּדֶרֶךְ הַייִּבּוּם.
קָם הֶחָכָם וְאוֹמֵר בְּבִיטָּחוֹן:
אֲפִילּוּ שְׁנֵיהֶם אֲנוּסִים, יֵשׁ קִנְיָן!
כֵּיצַד? גּוֹיִים בָּאוּ בְּאֵימָה וָכֹוחַ,
וְדָחֲפוּ אֵיבָר לְאֵיבָר, כָּךְ נִפְתַּח הַוִּויכּוּחַ.
וְשׁוּב שָׁאֲלוּ: וּמָה עִם הַיָּשֵׁן?
הֲרֵי רַבי פּוֹסֵל לְקַנְיָין!
וַיֹּאמְרוּ: יָשֵׁן, לֹא, מְנוּמְנָם, כֵּן,
שֶׁעוֹנֶה כְּשֶׁקּוֹרְאִים לוֹ, אַךְ הַזִּיכָּרוֹן
מְסֻנָּן.
והֶחָכָם מוֹסִיף בִּדְרָכָיו הַדַּקּוֹת:
מִי שֶׁכִּוֵּן לַכֹּותֶל, זֶה לֹא בִּיאוֹת.
אַךְ מִי שֶׁחָשַׁב עַל בְּהֵמָה בַּשּדֶה,
וְנִמְצָא עִם יְבָמָה, הַקִּנְייָן עוֹמֵד!
וְתִשְׁמַע וְתִצְחַק, בֶּן אָדָם חָכָם:
לֹא הַמָּקוֹם קוֹבֵעַ, אֶלָּא מַה שֶּׁבַּלֵּב נֶחְשָׁב.
כִּי בַּתַּלְמוּד, בֵּין גַּג לַקַּרְקָע,
גַּם מַעֲשה מְגֻחָךְ נִשְׁקָל בְּמֹאזְנֵי הַדַּעַת.
השיר הוא פיוט היתולי־תלמודי, המשתמש בסוגיה הלכתית קיצונית
ומוזרה בכוונה כדי להאיר באור משועשע את דרכי החשיבה של חכמי
התלמוד. הוא אינו עוסק במעשה עצמו, אלא במתח שבין כוונה למעשה,
בין גוף לדעת, ובין האבסורד האנושי לבין הרצינות המשפטית
מוסרית שבה נבחנים הדברים בבית המדרש. דרך ההגזמה וההומור,
השיר מזכיר שההלכה אינה רק מערכת חוקים, אלא גם מרחב
אינטלקטואלי חי, שבו גם מקרים גבוליים ומביכים הופכים לכלי
לחשיבה עמוקה על אחריות, רצון ומשמעות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.