אליהו הנביא מתגלה לעיתים בדמויות שונות, מבקש למסור דבר־מה
לבני האדם ולשמר בלבם את האמונה, התקווה והאחווה שבין אדם
לחברו.
מסופר על איש אחד ושמו נפתלי, שהיה משוטט בחוצות ירושלים ומציג
שאלות לכל עובר ושב. לא היה אדם שחלף על פניו ולא נעצר מיד
בשאלה דוחקת, שכן נפתלי תבע מענה בו במקום. אם סירב ההלך להשיב
לו, היה נפתלי מעקם פניו בבוז, רוקק ארצה ואומר: "חכם בן דוד
מלך ישראל עבר כאן ממש עכשיו, וגם הוא נתבקש לענות על שאלה
וסירב. כיצד תבוא הגאולה לעם ישראל, אם דוד בכבודו ובעצמו ממאן
להשיב לשאלתו של פשוט עם, עני בן דלפון המתגורר בדירת חדר וחצי
צנועה עם אמו, מעל שוק מחנה יהודה?"
כך היה מוסיף להתלונן עד שהיה מגיע שוטר ומסלקו. חוק זה לא
נשתנה יום אחר יום, משעות הבוקר המוקדמות ועד בין הערביים.
אל תטעו לחשוב שנפתלי כסיל היה. אף שרגלו לא דרכה בבית מדרש
ומעולם לא אחז בתעודה רשמית, היה עמל בכל לילה בקריאה ובניתוח
מעמיק של ספרי הקודש - תורה, משנה ושולחן ערוך. בכל כתב יד
שהשיגה ידו היה הוגה, לומד בלילות ושואל בימים.
נפתלי לא הבחין בין הבריות: היה פונה לדרדק ואחר כך לאמו, חוקר
שוטר ואז פונה אל האסיר הכבול אליו - לכל איש ואישה הייתה
שמורה השאלה המיוחדת להם. לעיתים נראה שואל חבורת נערים שהגיעה
מחוץ לעיר. אלו, מפאת קוצר דעתם וגילם הצעיר, ניסו להשיב
בחיפזון תשובות קצרות ותפלות. כששמע זאת נפתלי, היה מבטל את
דבריהם בהנפת יד, רוקק ארצה ומסתלק לדרכו.
לאחר שנים של שאלות ללא מנוח, החליטו התושבים כי הגיעה השעה
למעשה. בעצה אחת פנו אל רבה של ירושלים כדי שימצא מזור לטרדה
זו. שמע הרב את טענותיהם ואמר: "הניחו לי לשבת על המדוכה לילה
שלם, ובבוקר תבוא התשובה."
עם עלות השחר הכתה השמש בחומות העיר. השוק התעורר לחיים; צעקות
רמות מלאו את הסמטאות ושאון המנועים החריש אוזניים. הכל נחפזו
לדרכם - זה לעמלו, זה ללימודו וזו לרעותה. בוקר שגרתי לכל
הדעות. לפתע נשמעו קולות התקהלות. מרחוק נראה הרב הגדול מלווה
בפמליתו, מפלסים דרכם באיטיות בתוך המון צוהל. "הסכיתו ושמעו!"
קרא משנהו של הרב. דממה נפלה על שכונת נחלאות. אפילו ציוץ
הציפורים נדם, ורחוב יפו הסואן השתתק בציפייה לדברי הרב.
"נפתלי נפטר!" הכריז הרב. "אמש עלה חֻמו ובבוקר השיב נשמתו
לבורא. לוויה לא תיערך כמקובל, שכן לא נמצאה גופתו!" מלמול
נבוך פשט בקהל. בעוד האנשים עומדים המומים, עלה הרב על סוס
משטרתי ונעלם בסמטאות. אבל כבד ירד על העיר. מניינים יצאו לחפש
אחר נפתלי, הפכו כל אבן ובדקו אפילו בבתיהם שלהם, אך נפתלי
נעלם כלא היה.
שבוע לפני חג הפסח, והבריות עסוקות במרוץ הניקיונות. מקרצפים
וממרקים, מחפשים בנרות אחר פירורי חמץ סוררים. המלאכה המפרכת
השכיחה מלבם את מקרה נפתלי המסתורי.
ערב הסדר הגיע. משפחות מסובות סביב שולחנות ערוכים בכל טוב.
עורך הסדר מוציא את ההגדה ומתחיל בטקס. כמסורת הדורות, מתבקשים
הילדים לשאול את הקושיות העתיקות, אך השנה קרה דבר מוזר:
הילדים כולם שתקו, ומילאו פיהם עסיס ענבים. ראש השולחן התרעם
עליהם, והכריז כי לא יוכל להמשיך בסדר ללא השאלות. אך להפתעתו,
איש מן המבוגרים לא התערב או ניסה לשדל את הדרדקים במתנות או
באיומים. הקטנים החרישו והגדולים בהו בהם בתמהון.
שעות חלפו. באלפי בתים ישבו אנשים מול שולחן שקפא. האוכל התקרר
ועצבות אטמוספירית כיסתה את העיר. בעודם יושבים כך, קם אחד
הילדים, פתח את דלת הבית לרווחה והסביר כי רק אליהו הנביא יוכל
לפתור את המצוקה. רוח גדולה החלה לנשוב, קור עז חלחל אל האבנים
והישיבה הפכה לעינוי. והילדים - עודם שותקים.
ראה הרב את המתרחש והחליט לעבור מבית לבית. הוא סיפר להם על
לילו האחרון עם נפתלי: "באתי אליו באשמורת הבוקר ומצאתיו רכון
על ספרי קודש. רציתי לשאול אותו לפשר מעשיו, אך מיד כשנכנסתי
נפל למשכב. יצאתי להזעיק עזרה וכשחזרתי - נעלם. סברתי כי כצדיק
גדול נלקח גופו השמיימה." הנוכחים השתתקו כאילמים.
"זה משום ששכחתם לשאול!" נשמע פתאום קול מהפרוזדור. "בלי שאלה
אין תשובה! בלי שאלה אין מעשה! בלי שאלה לא תבוא הגאולה! אם
תחדלו לשאול, יחדל העולם מלהתקיים! על כן חבריי - שאלו נא!"
מיד עם הישמע הקול, החלו לבקוע מכל עבר קולות ילדים המזמרים את
הקושיות, והמבוגרים השיבו להם בשאגה. הרוח נדמה והכוכבים נצנצו
שוב במרום.
ומה על נפתלי? הרב הגדול לחש לי כי נפתלי שוכן בכל אחד מאיתנו.
הוא השואל שבקרבנו - את השאלות המציקות, המביכות והעצובות.
ועלינו, כך אמר, מוטלת החובה להשיב לנפתלי שלנו - בנחת, באורך
רוח ובהרבה סבלנות.