מַעֲשה בְּרִיבָּה אַחַת
בִּמְקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ הִיתלוֹ
הָאֲדָמָה שָׁם נִשְׁבֶּרֶת לִקְטַנּוֹת,
וְשָּׁעוֹן החול מִתְפַּלֵּל בְּלִי פֶּה.
הִיא הָיְתָה מְכַבֶּדֶת אֶת הַבַּיִת
כְּמוֹ שֶׁמְכַבְּדִים גּוּף בִּלְתִּי מֻכָּר:
מְטַאֲטֵאת מַחֲשָׁבוֹת,
מַרְתִּיחָה שְׁתִיקוֹת,
מַנִּיחָה לַמְּזוּזָה לִהְיוֹת פֶּה.
וְרָבְעָה כֶּלֶב כּוֹפרי מֵאַחֲוריה
כֶּלֶב שֶׁהָיָה לוֹ צֵל מִשֶּׁלּוֹ
וַאֲמִיתוֹת שֶׁל שִׁנַּיִם.
הוּא לִקֵּק אֶת הַדִּין,
נָשַׁךְ אֶת הַטָּהֳרָה
וְהִשְׁאִיר סִימָן שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ נֶפֶשׁ.
הָעִיר רָעֲדָה בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ,
אָמְרָה: חֵטְא.
אָמְרָה: סוֹד.
אָמְרָה: אִשָּׁה.
אֲבָל הָרִיבָּה הִכְשִׁירָה רַבִּי לִכְהֻנָּה
לֹא בְּמַיִם וְלֹא בְּאֵשׁ,
אֶלָּא בְּנְשִׁימָה שֶׁחָצְתָה עוֹר.
כִּי מִי שֶׁטָּעַם כֶּלֶב
יוֹדֵעַ אֵיךְ מְבָרְכִים עַל הָאָדָם.
וְהַכֶּלֶב מֵהיתְּלוֹ נִשְׁאַר
כְּתַחְבִּיר בֵּין רֶגֶל לְתְפִלָּה,
מַזְכֶּרֶת שֶׁהַקָּדוֹשׁ
לִפְעָמִים נוֹבֵחַ,
וְהַכְּפִירָה
רַק דֶּרֶךְ אַחֶרֶת לִכְרֹעַ.
מַעֲשה בְּרִיבָּה אַחַת בְּהִיתְלוֹ,
שֶׁהָיְתָה מְכַבֶּדֶת אֶת הַבַּיִת
כְּמוֹ שֶׁמְכַבְּדִים חֶרֶשׁ:
בְּלִי שֵׁם, בְּלִי עֵדִים,
מַנִּיחָה לַקִּירוֹת לִזְכֹּר אֶת עַצְמָם.
וּבָא קוֹף
לֹא מִן הַיַּעַר בִּלְבַד,
אֶלָּא מִן הַצְּחוֹק הַקָּדוּם שֶׁל הָעוֹלָם,
מִן הַדִּמְיוֹן שֶׁקּוֹדֵם לַחֹק.
וְנָגַע בָּהּ הַמַּגָּע שֶׁאֵין לוֹ מִלִּים,
מֵאַחֲרֵי הַסֵּדֶר, מֵאַחֲרֵי הַפֶּסוּק.
הַבַּיִת עָצַר נְשִׁימָה.
הַמְּזוּזָה הִסְתַּכְּלָה הַצִּדָּה.
הַכִּסֵּא נִלְמַד עֲמִידָה.
וּבָא הַמַּעֲשה לִפְנֵי חָכָם
חָכָם שֶׁהָיָה לוֹ זָקָן מִסְּפָקוֹת
וְעֵינַיִם שֶׁיּוֹדְעוֹת לִקְרוֹא שֶׁקֶט.
הוּא שָׁאַל אֶת הָרוּחַ,
וְהָרוּחַ לֹא הֵשִׁיבָה.
אָמַר הַחָכָם:
אֵין פְּסוּל בְּמָקוֹם שֶׁהַגּוּף הָיָה דֶּרֶךְ,
אֵין טֻמְאָה כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ לֹא נֶעְדְּרָה.
כֹּהֲנָה אֵינָהּ מִנְעָל
הִיא צַעַד.
וְהָרִיבָּה נִשְׁאֲרָה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה:
מְכַבֶּדֶת אֶת הַבַּיִת,
וְהַבַּיִת
לָמַד שֶׁלִּפְעָמִים הַקָּדוֹשׁ
לוֹבֵשׁ פָּנִים שֶׁל חַיָּה,
וְהַחֹק מַקְשִׁיב וְשׁוֹתֵק.
בשיר, "רִיבָּה" היא דמות־מושג, כמעט תלמודית־פואטית.
רִיבָּה היא
אישה צעירה, לא נשואה, שנמצאת על הסף
בין ילדות לבגרות,
בין בית לחוק,
בין גוף לנורמה.
המילה נשאבת מלשון חז״ל ("ריבה אחת"), ושם היא משמשת לציון
אישה כפרט בתוך מעשה הלכתי, לא כביוגרפיה מלאה אלא כגוף שעליו
מתנהל דיון: כשרות, פסלות, גבול.
אבל בשיר קורה היפוך:
הריבה אינה חפץ הלכתי אלא תודעה.
היא לא "נידונה", אלא המציאות נבחנת דרכה.
גופה הוא המקום שבו החוק נבדק - ונחשף כמשהו אנושי, גמיש,
שותק.
לכן הריבה בשיר היא:
אישה פשוטה לכאורה ("מכבדת את הבית")
אך גם ציר מטפיזי: המקום שבו הטהור והפרוע, הקדוש והחייתי,
נפגשים.
דמות שאין לה קול מפורש - ודווקא משום כך היא טעונה בכוח.
הריבה היא לא הדמות החריגה - אלא המראה שדרכה נחשפת החריגות של
החוק, החכמה, והעולם. |