אני אומר שאני נח,
אבל בעצם אני מתחבא,
כשהגחלים מתחת לעור,
לוחשות את שמי.

אני קם בבוקר, הולך לעבודה,
חוזר הביתה, אומר בקול חצי צוחק,
שהייתי מעדיף להעלם,
מאשר ללכת לסופר,
ואז לוקח את המפתחות,
והולך, והולך, והולך.

אולי זה לא שאני רוצה לעזוב,
אולי רק שכחתי איך עומדים בתוך החיים,
בלי להתנצל כאלו אני חייב לעולם סליחה,
על כל מה שלא הייתי, מלים שלא נאמרו,
צלחות שהתקררו על השולחן,
ועל מאמץ שנשאר רעיון.

אני רואה אחרים נופלים וקמים,
כאילו הכובד אינו שלהם, כאילו ויש בהם
דחף טבעי להניח את עצמם ראשונים,
ואני שואל בשקט איפה בי נשבר הקפיץ?
ואיזה חלק בי מבקש לדמם,
ולהעלם באדמה, להעלם באדמה.

העולם פועם ואני נושא כל פעימה,
כמשא מיותר, כי גם כשהעזתי,
הכול התפורר, לאפר, לאבק,
כל שביל הופך למבוי סתום,
ואני תלוי בין תנועה, לחוסר תנועה,
לחוסר תנועה, לחוסר תנועה.

אני עובר ליד שערי בית הקברות
ומרגיש פיתוי, לעצום עיניים
ולתת לדרך להיגמר,
ולפעמים אני מנסה להיות,
רק מנסה להיות מה שצריך,
בלי לדעת למה, לא יודע כמה.

יש ימים שבהם אני בלתי מנוצח,
אבל יש הרבה יותר שבהם הכול מתעמעם,
הנר היחיד כבה ברוח אדישה,
והרוחות נושבות כאילו כלום לא קרה,
המציאות נשארת בלי הבטחה,
ואני עומד בה, אבל לא יודע לאן.

אני אומר שאני נח,
אבל בעצם אני מתחבא,
כשהגחלים מתחת לעור,
לוחשות את שמי.

האור, כך אומרים, מחכה וממתין,
אבל גם אם אצליח ואגיע אליו,
אולי עדיין אשאר באותו חושך שחור,
כי אינני מבין ולא יורד לסוף העניין,
בשביל מה כל העסק הזה,
לשם מה לרוץ, ולאן?

יש פעמים שהמחשבה על העלמות,
מנחמת אותי ואני קצת נרגע,
אבל קורה גם הרבה שהיא מפחידה,
הלוואי שאפשר היה לחדול בלי למות,
ואם לא, אז לישון, רק לישון,
שינה שאין לה מחר או בוקר.

הלב כואב בבית החזה ואין לו תרופה,
יש רק תקווה שיום אחד ימציאו גלולה,
ללב מייבב ודואב, כי כמה צער צריך
כדי שאדם יהפוך לאנושי, זה אישי,
אבל כמה זה מפרק אותו מבפנים,
איי, זה מפרק אותי מבפנים.

פעם ידעתי איזה צבע אני אוהב,
פעם ידעתי איזה חיים אני רוצה,
לפני שנים, בגיל עשר, היה נראה,
שהעולם הוא שדה פתוח אבל אז
מצאתי שאני שקוע בבוץ בגיל עשרים,
ואני שואל אם בכלל הייתי כאן.

אני מתעורר לשקט ונרדם אתו,
הוא הולך אחרי כצל עייף מעייף,
כי כבר ויתרתי על לברוח ממנו,
ואני תוהה אם מישהו ישמע אותו,
שחיקה של חיים שאין בהם sound,
חיים שאין בהם sound.

ואם זה יגמר הלוואי שזה יהיה עדין,
כמו ילד שנישא ממושב אחורי למיטה,
כמו ספר חדש שמריח ילדות,
כמו שמיכה חמה ונשיקה על המצח,
בלי עוד מלחמות רק שקט,
שסוף סוף מרשה לי לנוח.

אני אומר שאני נח,
אבל בעצם אני מתחבא,
כשהגחלים מתחת לעור,
לוחשות את שמי.


אני מתעורר לשקט ונרדם איתו, כמו ילד שנישא ממושב אחורי
למיטה,
העולם פועם ואני נושא כל פעימה, כמשא מיותר.
https://youtu.be/6xMjXgq27xE