הייתי ילד ביישן, שתקן. עד היום אני די כזה.
לא היו לי חברים בבית הספר, אך לפחות גם לא היו לי אויבים.
הייתי בעיקר עם עצמי;
בהפסקות בבית הספר עם עצמי,
ופעם אחת כשדיברתי - ילדה אחת אמרה שחשבה שאני אילם.
נפגעתי בקרבי למשמע דבריה והחרשתי.
גם כנער הייתי עם עצמי...
ביום עצמאות אחד ביקש ממני אבי שאעשה סיבובים בשכונה,
ושאגיד לאמי שאני יוצא לבמות עם חברים, כי אחותי הקטנה יצאה.
עשיתי את זה כדי למנוע ממנה עצב, והשקר הזה הסב לה שמחה.
את רוב זמני העברתי בבית הוריי או עם סבתי המנוחה שאז גרה
בסמיכות.
שנים של לבדוּת עברו עליי עד שהכרתי את אשתי.
כשפגשתי אותה ידעתי מהרגע הראשון שהיא תהיה אשתי, והרהבתי עוז
לקדם עלילה ולפגוש אותה שוב ושוב.
התאפקתי ארבעה חודשים להציע לה נישואים
והיום ברוך השם כבר יש לנו שני ילדים.
הביישנות לא נעלמה, היא רק משנה צורה. אני עדיין משקיף מהצד
בכל מיני מפגשים חברתיים; מחכה שאשתי תנהל את שיחות החולין.
השנה ראיתי את הבן הגדול שלי לבד במגרש המשחקים. הוא ישב על
נדנדה בשקט, ולא ניסה להצטרף לילדים. הוא הביט בהם כששיחקו
תופסת ואני קיבלתי בוקס בבטן.
לא רוצה שיחווה "לבדוּת" בגיל כזה ובכלל. החלטתי ללמד אותו
"להרהיב עוז" כמו שאז...
ניגשתי אליו ולחשתי לו, "בוא נשאל אותם אם אנחנו יכולים לשחק
איתם...".
הוא הסתכל עליי בעיניים דלוקות והנהן. צעדנו לשם. נשמתי עמוק.
נאלצתי לדבר בקול רם... לחייך. הילדים קיבלו אותו בכיף למשחק.
נשבר מחסום הפחד.
מאז אני עושה זאת שוב ושוב. לא שהפכתי למוחצן...
אבל מוכן להילחם בביישנות שלי בשביל אשתי וילדיי.
בשבילם אני לומד כל יום להשמיע את קולי בעולם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.