לפעמים אני מרגיש שהכול סביבי קורס,
כמו התיקים האלה,
שכולם מדברים עליהם
ואני שומע רק את רעש המנופים
שמרסקים את הבניין מול ביתי.
אולי זה בגללי?
אני רוצה... מישהו שירגיע,
שיגיד לי: "יהיה בסדר",
שיש... חניה -
לא, לא חניה... חנינה.
כן, חנינה אחת, מילה רחומה,
שתעצור את רעידת האדמה,
את המבט המפוחד הזה
של אנשים שמסתכלים עלי,
אבל מה כבר עשיתי?
אומרים לי "זה החוק!",
אני לא בטוח מה זה אומר,
מין צליל חד שחודר
את האוזן שלי ודוקר,
אני בפנים בשקט, לעצמי:
זה לא כדאי.
כבר יש מספיק סדקים
כנראה באשמתי.
ברדיו צועקים: "פרקליטות",
ועוד מילים שלא יודעות לחבק,
ואני רק חושב
איך הכול מתחיל פתאום להתפרק.
בשביל מה?
בבקשה!
רק תנו להיכנס בשער החלודה,
ולא דרך שער חוק אימתני.
תעשו פעם אחת גם בשבילי.
ולפעמים אני חושב, שמדינה
זה כמו בניין ענק שמתנדנד.
כל אחד דוחף קיר אחר,
בסוף הכול יכול ליפול, להישבר,
בגלל עקשנות לא ברורה,
על מילה אחת תמימה,
איש לא מוכן להתפשר.
ואני - אני תמיד מוותר,
אז למה אני מרגיש אשם?
וגם מרגיש איך מגפיים
מרסקות עלים רכים,
אני עוצם את העיניים.
היום מפחיד ללכת בגנים.
ובכלל, אומרים
שהתיקים מזמן קורסים.
שמעתי אותם שם,
מרחוק, נשברים,
כמו צעצועים ישנים,
שנפלו על דשא רך
ואמא אמרה שאניח אותם כך.
אז אם יביאו חנינה,
אולי הבית יינצל.
ואם לא -
יישאר רק צל,
שלד של מה שפעם
קראו לו מדינה.
"לא רוצה!"
אני אומר
ואמא עלי צועקת:
"כנס כבר לגן, ילד,
בגללך אני שוב מאחרת!" |