בחורה, "מבקשת תמיד" שמה,
רצתה "מבקשת" אהבה וזוגיות,
אבל בעולם ששובר את הלב,
הלכה לשתות את עצמה, ואת
לילותיה מחושך בדידותה.

הכוס הראשונה שרפה ולחשה
לה הבטחה להשקטה ומנוחה,
השנייה פתחה לרווחה שערים
אל תעתוע, אשליה של קירבה
שעליה חלמה ולא הייתה קודם.

אבקות לבנות נשאבו לאפה
נגלו לפניה כמו דרך ישרה,
וכמעט ונדמית בטוחה,
עקבה אחריהן בעקביות,
אל תהום מאירה לה פנים.

העיר סביבה נצנצה ניאון
בצבעי תעתוע שלא דיברו,
אמת, ורוחות הלילה הקרות
כאילו ואספו אותה שוב אל
זרועותיהם הדקות והחלשות.

אם היא תימצא לבסוף,
את המגע שחיפשה הוא,
לא יגיע משיכרון חולף,
אלא ממקום שיאפשר לה,
שיאפשר לה להיות שלמה.
יאפשר לה להיות שלמה.

כל חלומותיה נשמטו אט אט,
אחד אחר אחר בין הסדינים
ומבעד סדקי הזמן והדרכים.
היא המשיכה ללכת כך גם
כשהאור מאחוריה החשיך.

היו רגעים שבהם לה נדמה
שהאהבה כמעט מתקרבת
אך ברגע שנגעה בה לרגע
הפכה לצל עובר חולף שלא
נשאר די זמן לנוח ולהישאר.

כל נשימה נעשתה כבדה
יותר וכל פסיעה צעד הפך
לסוד כבד מלהישמר בלב,
והיא עמדה אל מולם כמו
מי שמחכה לבוקר שיפציע.

ועדיין בוער בליבה פנימה
ניצוץ קטן שלא ניכנע, לעד
רוצה שיראו אותה בלי כל
מסיכות הלילה ובלי ריח
אלכוהול שמתעתע באדם.

אם היא תימצא לבסוף,
את המגע שחיפשה הוא,
לא יגיע משיכרון חולף,
אלא ממקום שיאפשר לה,
שיאפשר לה להיות שלמה.

יאפשר לה להיות שלמה.


אבקות לבנות נשאבו לאפה, נגלו לפניה כמו דרך ישרה, כל חלומותיה
נשמטו אט אט
אחד אחר אחר בין הסדינים.
https://youtu.be/Zrjt1YuRbNQ