"אז... מה תרצה להזמין?" שאל המלצר בהבעה קצרת רוח.
אריה אבנר התלבט והיו לו כל הסיבות בעולם. התזונה הכשרה
למהדרין בה נקט, לא השאירה לו מרחב רב לתמרון. מצד שני, כל
השפע הזה בבית הקפה בניו יורק, יכול לפתות גם את האדם הסגפן
ביותר.
"תביא לי תה, בבקשה", פסק אריה אבנר, שהיה עייף מהטיסה מבני
ברק לשם.
המלצר נאנח אנחת רווחה, והשאיר את אריה אבנר לבדו, להרהר
בזיכרונותיו.
טיפת זיעה נשרה מראשו הקרח לשולחן, בעודו נזכר באותו לילה אפל
בו הגיע האקדוחן לישיבה בבני ברק.
"אמרתי לך שגם אם תברח לקצה העולם, אשיג אותך!" צחק האקדוחן.
צחוק פרוע וירה באותו לילה בג'יימס, שהתחזה לתלמיד ישיבה אילם
(רק לכאורה אילם...) בשם גיורא ובאמת היה כמו אח בשבילו. הרצפה
התכסתה בדם ואריה אבנר ניגש בוכה ל"גיורא" לחבק אותו ולשמוע
לחישות אחרונות מפיו.
"התה שלך הגיע, אדוני", העיר המלצר את אריה מהסיוט.
"נקום... את... מותי... חסל את הבנזונה...", אלו היו המילים
האחרונות מפיו החיוור של "גיורא" הגוסס. האקדוחן העביר יד
בשערו הארוך, צוחק שוב צחוק בהמי וירק על גופת המת. לאחר מכן
שלח יד אל תוך מעיל הגשם שלו, שולף משם את האקדח בשנית ויורה
לעבר אריה אבנר.
כשעזב הפושע, הודה אריה אבנר המבוהל למזלו הטוב על כך שמתחת
לציצית ולתפילין לבש קמע ממתכת שספג את הירייה.

עכשיו, בבית הקפה בניו יורק, לבוש באותם ציצית ותפילין, ישב
בעודו לוגם תה ותכנן את הנקמה שלו. ברגע שיגיע אותו פושע נאלח
לבית הקפה הקבוע שלו, הוא יקום אליו וינעץ את הסכין שהבריח
במטוס אל תוך הלב שלו.
... האמנם? כעת, בעוד עלי הנענע המורתחים בתה באים אל פיו,
התלבט אם אמנם יהיה מסוגל. הוא הרי תלמיד ישיבה, הזכיר לעצמו,
וההשקפה ההלכתית לא סתם אוסרת רצח, אפילו אם היה קיים סנהדרין
הטענה היא שסנהדרין שממיתה פעם בשבעים שנה מקצינה מדי.

הרמב"ם כותב בהלכות דעות (פ"ב ה"ג): "אמרו חכמים הראשונים, כל
הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים"
ובכל זאת, הוא עבר על כך חודשים רבים בראשו, התפלל על זה -
ובכל תפילה עלתה מולו בדמיון תמונתו רץ כאחוז דיבוק וסכין
בידו, סכין מגואלת בדם.
כעת נשם נשימות עמוקות, מנסה להזכיר לעצמו מי הוא באמת.

"אריה אבנר, אתה תלמיד ישיבה המסור להלכה", שמע באוזניו את הד
קולו של רב הישיבה, על אף שהיה מרוחק משם קילומטרים רבים, "מה
שאתה עושה כאן איננו מי שאתה, לא באמת. אפילו הרמב"ם אומר שמי
שכועס כל כך עובד עבודה זרה. יש עוד זמן לתקן הכול, מהר לפני
שיהיה מאוחר...".
"אני רוצה להשיג שלווה", עלו הדמעות בעיניו של אריה אבנר, "אבל
כל מה שאני מרגיש הוא כעס ותאוות נקם...".
קולו של רב הישיבה נדם, כי כנראה בראשו של אריה אבנר לא היה
מענה לבעיותיו. והנה נכנס האקדוחן ארוך השיער לבית הקפה,
הדמעות של אריה אבנר התגברו ובעודו חורק שיניים שם לב שידיו
אוחזות בחוזקה בסכין שלו, עד זוב דם.
ליבו של אריה אבנר דפק בחוזקה, דפיקת לב שכמעט השתלבה בקרקוש
כלי החרסינה שמסביב והנה הבנזונה מוחה את פיו מהעוגה בממחטת
נייר, כאילו הפה הזה לא ירק על איש מת לפני כמה חודשים. והנה
אריה אבנר כמעט קם בכעס על רגליו ואחז בסכינו אבל בסוף נשאר
במקום - ואותה התלבטות פנימית רגילה - "אני תלמיד ישיבה, לא
רוצח!" "אבל אני אעשה טוב לעולם לנקות אותו מאנשים כאלה!" "אבל
אין זו הדרך היהודית!" "אבל אני כל כך כועס!"
ושוב דפיקות לב ושוב חששות והנה קרה משהו בלתי צפוי, שנייה
לפני שאריה אבנר קם באמת.
הוא שם לב שליד האקדוחן יש פנקס, שגם מרחוק הוא ראה שהכותרת
שלו היא "רשימת חיסול" וכמה שמות כבר מחוקים ממנו.
"תודה לך, הבורא, שכיוונת אותי והארת את עיניי", חייך אריה
אבנר באושר, "בלעדיי, האיש הזה היה ממשיך להרוג כבר בתקופה
הקרובה, כך שלא מדובר בפלפול הלכתי. על אדם כזה חל דין רודף
ללא ספק. כך גם אציל נפשות וגם אביא מרגוע לנפשי המיוסרת!"
והוא קם על שתי רגליו, נחוש מתמיד, שולף את הסכין שלו ומקווה
לטוב.

מבוסס על הסיפור "רק פעם אחת" שיצא בהוצאת א.ד.נ.מ
http://stage.co.il/Stories/537410319