הולך אט־אט על אדמת עשבים וקוצים,
אני לומד עכשיו להניח ביניהם מחשבות,
רק להיפרד מהן כדי לשחרר ולהשתחרר.

הרוח מספרת שאין סיבה כבר להיאחז,
האור הבהיר נעשה חזק ובהיר עוד יותר,
ככול שאני מפנה לו מקום בפנים, בתוכי.

מגיע רגע שקו דק ניפתח תוך פנים הלב,
חדר שקוף שהיה ביתי לשנים ארוכות,
מתגלה כמסגרת זמנית שעתה מתפרקת,
זה האוויר שמביא הבטחה למרחב חדש,
הבטחה שקטה ורגועה לעתיד מחודש.

באים ימים שדעות ישנות צפות מעלה,
עולות כמו הקצף שעל פני מים צלולים,
ורואה איך פעם קראתי להן חלק ממני,
ועכשיו הן רק תנועה שחולפת ולא  עוד,
תנועה שאין לה כוח להוביל אותי יותר.

כשאנשים שמביאים לי מחשבות חדשות,
נעימות, שקטות, ומלאות רצון כל כך טוב,
אני לומד לפתוח את דלתות ליבי הסגור,
ולהניח להן לשבת רגע או יותר כאן לידי,
אינני פוחד כבר שישנו את מי שאני.

קיים בי כוח שמבקש להכתיב צורה לאחרים,
ואני לומד לזהותו בתוכי ולומר לו, תעצור!!!
וזה כי כל צעד של אדם אחר, כל פסיעה,
נושאת עמה עולם מלא בכוונות ודרכים,
כבר אין בי רצון לצמצמו אל המסילה שלי.

אופק מתבהר מעצמו פתע פתאום וזורח,
כאילו ומישהו ניקה את הזכוכית מבפנים,
ואז אני מבין שהמרחב ההוא שחיפשתי,
היה כאן תמיד, מחכה שאעז לשהות בי
בכל נשימה ונשימה, ועתה מבלי לפחד.

הרוח מספרת שאין סיבה כבר להיאחז,
האור הבהיר נעשה חזק ובהיר עוד יותר,
ככול שאני מפנה לו מקום בפנים, בתוכי.

הולך אט־אט על אדמת עשבים וקוצים,
אני לומד עכשיו להניח ביניהם מחשבות,
רק להיפרד מהן כדי לשחרר ולהשתחרר.

כן,

למדתי להניח מחשבות,
לא ניפרד מהן בכאב,
אלא מרפה אותן,
כמו שחרור של פרפר מכף היד.

זה האוויר שמביא הבטחה למרחב חדש, ועכשיו הוא רק תנועה שחולפת
ולא  עוד,
וכבר אין בי רצון לצמצמו אל המסילה שלי.
https://youtu.be/CUliAzASBrQ