שמורות עיניך שמורות עמי,
עוצמות עינייך עצומות נפשי
פקוחות עליי עד שאתפכח.
הלב בכוחו רק דם שולח.

עצרו צבאות,  אשר צבאו.
הפעמון  נהם,  נפעם.
בבוסתנים צעדו חלולים
למהר  לחלל  כל תומתך.

מבטך נישא הרחק
כיונה  המה אל ביתי,
שם עץ  הזית כבר בוער.
כמה ייחלתי סוף אחר

או את מותי ולא  היישר
את מבטך חודר בי  נפש,
או את מותי. ולא בכדי,
פולשים החריבו את ביתי.

מדוע בוקר יעלה?
הרי קברים  לחפור  נזעקנו.
מדוע  בנשמת אפי,
עונת חיי  היא חרפתי?

עצמי בתי עינייך, שני,
הניחי לנצח לשאתך.
אל לך לראות בנפול אביך,
אל לך לשגות  בצור ליבך.

שמורות עיניך שמורות עמי,
עוצמות עינייך עצומות נפשי.
נגזר עליי למות מצער.
אני פותח את השער