נזכרתי במרינה, שהייתה מאושפזת איתי לפני שש וחצי שנים במחלקה
הנוירולוגית.
לי היה זה אישפוז ראשון והיא כבר הייתה למודת אישפוזים.
שנים שהגוף שלה "נקרע", כך ביטאה את תחושותיה,
אך מערכת הבריאות לא מצאה לה אבחנה.
סיפרה שקשה לה לצאת מהבית, לראות ולהיראות, כי היא לובשת את
סבלה, ואנשים שפוגשים בה נטענים נחמה...
ושאם לא בעלה המקסים, שבחיים לא יוותר עליה, היא כבר מזמן
הייתה נרדמת בשוויץ.

זוכרת איך סיפרה לי בחיוביוּת על החיים בברית המועצות. כמה
יפים היו, לדעתה, החיים הקומוניסטיים.
היא ידעה שזו דעה לא פופולרית, אבל אמרה שלא היה חסר להם
כלום;
שלכולם היה בית, יציבוּת, והטיולים של בית הספר היו מוּשקעים
וחווייתיים.

היא גם דיברה בהערצה על רקדן הבלט, רודולף נורייב, שלא הכרתי
עד המפגש עמה.
אמרה שהסרט העלילתי שיצא עליו, "העורב הלבן" - אכזב אותה,
ושהשחקן הראשי לא מתקרב ליכולות ולכריזמה של נורייב.

עם כל הצער שפקד אותי אז, כשהתוודעתי לאבחנה על מצבי,
כאב לי עליה שיצאה מעוד "סבב" ללא אבחנה.
שוחררנו אחרי עשרים ימים של ביחד ומאז לא ראיתי אותה.

לימים, ראיתי סרט דוקומנטרי על נורייב.
היא באמת צדקה.
הוא היה משהו משהו.
מסי של הרחבה.

אולי גם הקומוניזם לא היה כזה נורא?