לבנון שמונים ושמונה, סיוטים עשן וכפור,
התבוססנו לוחמי הפלוגה בשלג שחור,
יש מהצוות שכבר איננו, משם לא חזר,
זיכרון לוחמים, חברי שנשארו על ההר.

עלינו כל החבר'ה על הריאו, קריית שמונה לבנון,
וכשפצצות מצרר צבעו באש ראש ההר והמדרון,
נכנסנו אל ארץ ארזים, דרך שער פאטמה הטובה,
דרוך ומאותגר, נסיתי להבין מי הרס לנו ת'דממה.

אחר כך המשכנו ויריות נשמעו, מעט אחרי הבופור,
כדי שכדור אחד לא יעיף שניים, לא צריך להיות גיבור,
קופצים מהריאו הופ לאדמה, שוב מסביב מתפזרים,
אבל הנה, אנחנו ממשיכים, אין מה לעצור, ממהרים.

פעם אחרונה הייתה בשמונים ושמונה שהייתי בצידון,
הלבנונים אנשים סבבה, בזמן שבידיים אין רובה או כידון,
זכרונות דהויים גם מכלא אנצר וגם רחובות עשן ואש,
הממשלות שלהם זה פח, חסרי כוח, לא יודעים להתגבש.

לבנון שמונים ושמונה, סיוטים עשן וכפור,
התבוססנו לוחמי הפלוגה בשלג שחור,
יש מהצוות שכבר איננו, משם לא חזר,
זיכרון לוחמים, חברי שנשארו על ההר.

בירות, פריז של המזרח התיכון, בעבר היו אומרים,
כל הערסים שמסביב עליהם אונס קבוצתי עושים,
סורים, אירנים, פלסטינים, עולם צופה, עומד בצד,
הרסו אותה, זה אינטרסים, עליה הקלח כבר אבד.

הארץ יפה וחרבנה על המדינה, הרס מות ושחיטות,
בין מקלע לנפילת פצמר נזכר שיש הרבה סוגי מיתות,
וככה מעביר ת'זמן, עד לשיחרור, בין שמירה למארב,
שומרים כאן כל הצוות אחד לשני על התחת ועל הגב.

ובסוף כשהתקפלנו משם, כבר לא סבלנו את המקום,
ואז מגיע הביתה, מקלחת ולמיטה להרדם ולחלום,
ולפני שאני נרדם אני רואה את הפנים של החברים,
איך כל אחד מהם עזב את העולם, אחד אחד נופלים.

אבל, חבל,

לבנון שמונים ושמונה, סיוטים עשן וכפור,
התבוססנו לוחמי הפלוגה בשלג שחור,
יש מהצוות שכבר איננו, משם לא חזר,
זיכרון לוחמים, חברי שנשארו על ההר.

בבית הקברות שרנו את ההמנון,
עוד רוחם נושבת על גבול הצפון.

עוד רוחם נושבת,
על גבול הצפון.