יש בי צדדים שאני מפחדת להראות
כי האומץ בי דק, כמעט שקוף
לא מספיק חד, רק רועד בגוף
סכין בלי להב

יש בי קלפים שטרם חשפתי
הם שוכבים בשקט מתחת לעור
מחכים ללילה שיכבה את העיר
כדי שאשחרר אותם
לאור

אני רוצה להראות את כל כולי לעולם
במשחק, בכתיבה, בציור, בשירה
לצעוק
לבעור בלי לפחד מהכווייה
לנשום את האור והחושך באותה הנשימה

אבל האומץ...
הוא כמו ציפור בלי כנפיים
נחבט בחלון הלב
מבקש להיכנס
ומפחד לנסוק

יש בי צדדים שאני חוששת להראות
לא כי אין לי מה לומר
(אם כבר יש לי יותר מידי)
אלא כי האומץ בי נמס כמו שעווה
נוזלת לאט בין אצבעותיי

הלילה אני שוב תופרת את הפחד
רוקמת מילים לתוך הבטן
חוט אחרי חוט
וכל אות
צלקת

אני רוצה להפשיט את הנשמה
על במה
על דף
על קצה מכחול
לצייר את הבושה
לכתוב את הסדק
לצעוק את האמת עם מנגינה מנחמת

אני שומעת את הלב שלי
בוכה בקול רך
הלילה מתעגל סביבי
כורך אותי
מעט

ואני לוחשת לעצמי
אולי מחר
אולי מחר
אמצא את האומץ

אני שומעת את הלב שלי צורח מבפנים
הלילה נמס לתוך העורקים
ואני לוחשת
לאט
אולי מחר
אולי מחר
אך הצל בי נעטף
הרוח שורפת

האומץ נטרף
באש החלימה.