היא חצתה
נהר ארוך של זיכרון
על גבו של קנטאור
שקרס בשקט אל תוך הזמן
החץ עוד רעד באוויר,
כמו תפילה
שלא ידעה למי היא נשלחת

נסוס לחש לה
שכל אהבה צריכה מגע שורף
כדי לזכור שהיא קיימת
היא האמינה,
כי מי לא רוצה להיות נצח
במישהו אחר.

דיאנירה אספה את הדם
בצנצנת של תום מנופץ
היא חשבה שהוא יריח כמו אהבה,
אבל הוא הריח כמו לילה
שבו אלוהים עצמו מאבד את הדעת,
וממשיך לנשום
רק בכדי לשכוח.

החץ חלף דרך הרקולס,
כמו אמת חדה מדי
בשביל לב בני אדם,
ומאחוריו נותר רק ריח מתוק
של חטא ושל יער נשרף ונדם.

החץ ננעץ,
אמת שאיש אינו יכול לשאת

בגד אחד.
רק אחד,
נגע בגופו.
והאש לא באה מבחוץ,
היא באה מתוכו.

תפילה שנשרפה על עור

אם יש גן עדן
הוא קבור תחתינו
באבק העצמות
ואם יש גיהנום
הוא כתוב בקצות אצבעותייך.

ואני,
הכהנת האחרונה של המגע
מקריבה את שפתיי
על מזבח גופך
כמו קורבן שמבקש להישמע
עד שיעלה בי האפר
ויחזיר לי את שמך

הכוכבים מביטים בו
לא באור
לא ברחמים
הם כמו עדים אילמים
שנשבעו לשתוק
מאז שנברא הצל

החטא מסרב לגסוס
הייתה זו נקמה
או גאולה?

האדם החזק בעולם
נכנע לטיפה של אהבה נצחית
שחורה ככוכב שכבה
מתוקה
כקללה עתיקה


אמת עטופה במיתולוגיה
אהבה מעורבבת באגדה.