וואו, היינו הלילה ביער המכושף, לא יודע למה, אני מרגיש צורך
לכתוב לך את זה, אחרי שהקלטתי את עצמי מנסה לתאר את החוויות של
הלילה האחרון במילים, זה היה לילה בו מתּי אינספור פעמים
וחוויתי לידה מחדש, לא ממש של עצמי, או לא רק של עצמי, אלא של
היקום כולו, לידה מחדש של היקום כולו, וחוויתי אובדן הלילה -
של שני הילדים שלי, האהובים שלי מתנילי ותמרהלי, ולא יכולתי
לסבול את זה, לא יכולתי לחוות את זה את האובדן של שני הילדים
האהובים שלי, ולא יכולתי שהם לא שם ושעדי לא שם ושנועה קולר לא
שם, כי נועה ואני זה אותו בן אדם ואיך לא ראיתי את זה עד
עכשיו, וזה הכל הצגה אחת גדולה שנועה ביימה ואני בלעתי הכל כמו
פראייר, את כל הפתיון ועכשיו מאוחר מדי, אבל מה זאת אומרת
מאוחר מדי (אל תגיד מאוחר מדי שבתאי), בואו נחגוג! קדימה! איפה
עדי? איפה נועה? בואו נרקוד! הנה, ההפקה הענקית הצליחה! המופע
של טרומן נחשף! עבדתם עליי באמת איזה כיף! בואו! תביאו את עדי,
את הילדים, את מתן את תמרה ונרקוד נשמח! בוא ונרקוד נשמח! אבל
לא, עדי לא כאן, נועה לא כאן, מתן לא כאן... אז מה בעצם מנסים
לומר לי כאן? למה הייתה כל ההפקה הגרנדיוזית הזאת??? בוא, בנצי
אומר לי, בוא, תרגע. אבל למה, בנצי? למה להירגע? איפה עדי?
איפה מתן? איפה תמרה? תרגע נייט תרגע, למה? למה? אני רוצה
לראות את מתנילי ואת תמרהלי... ואז לאט לאט אני מבין שכל ההפקה
הזאת היא לא סתם בשביל לעשות לי קונץ, היא לא סתם בשביל להבין
את הבדיחה ואז לרקוד, היא אמיתית. היא הדרך שכולם בחרו כדי
להיפרד ממני, כדי שאבין, לאט לאט, שאני עומד למות, לא בטווח
ארוך, אלא ממש עכשיו בטווח המיידי, ברגעים הקרובים, כולם ידעו
שאני הולך למות חוץ ממני, והחליטו להרים לי הפקה אחת אחרונה
כדי שאהנה כמו בסרטים ואז אוכל להיפרד סופית, סופית סופית
סופית, ואני, לאט לאט, מתחיל להבין את זה, מתחיל להבין באמת את
כל תכסיס ההפקה המתוחכם הזה, שומע את בנצי - נייט תירגע, אבל
בנצי הילדים שלי תמרהלי מתנילי ואני בוכה ורוצה לראות אותם,
מתחנן לראות אותם לגעת בהם, אבל אי אפשר, תרגע נטף תרגע, ואני
מאבד אנרגיות בקצב מסחרר, לפני רגע הייתי מוכן לרקוד ולשמוח על
החיים, והנה עכשיו אני ניצב בפני המוות, ולא אזכה לראות שוב את
ילדיי ואת יקיריי, ואת עדי ואת נועה, תמרהלי, מתנילי, ואת
בנצי, אני פה לידך נייט, אני אוהב אותך בנצי, אני מת, אני מת,
אני רק מבקש שתאהבו, תפיצו אהבה, רק אהבה, תפזרו נועם בעולם,
תקלו את הסבל, תוסיפו נעימות. ואז מתּי, הזמן לא היה זמן,
היקום הפסיק, הגלקסיה הפסיקה, המוחות שלנו, של בנצי ושלי,
התערבלו והפכו לעיסה שמישהו או משהו לועס אותה, אולי היקום,
והפכנו לכרומוזומים בנצי ואני, היינו כרומוזום ליד כרומזום,
ורק חווינו, חווינו תחושות בתור כרומוזומים, היינו פיסת אנרגיה
זערורית בעולם, ביקום, פיסונת קטנטונת בתוך אינסוף מבעית.
ולא יודע למה רשמתי לך את כל זה, אבל בסופו של דבר (יש עוד כל
כך הרבה פרטים וחוויות כאלה או אחרות בדרך), מתוך תחושת חוסר
הקיום האינסופית הזאת, מתוך האינסופיות הזאת, התחיל להיברא
יקום חדש. פשוט פתאום מישהו כאילו עשה סטופ, והתחיל לצייר
במכחול, צייר עלים וגבעולים שנובטים וצומחים והופכים לעצים
שמצמיחים ענפים, שמצמיחים עלים, ופתאום נוצרת התחדשות, התחלה
חדשה נוצרת, תקווה, שמחה, מתוך אבדון מוחלט, מתוך המוות, נבנה
עולם חדש, ממש ברגעים אלו, ובאמת הנה האור לאט לאט עולה, ואפשר
לראות את השמיים מתבהרים בצבעים מדהימים! כחול והבזקים של סגול
וירוק, וציפורים מתעוררות ועושות סיבוב ראשון של בוקר, העולם
יפהפה! מושלם! והכל בזכות לילה של מסיבת רווקים של תני, שהולך
להתחתן עם אסתר, ובכלל לא הוזמנתי, אבל אני לא כועס תני, אני
יודע שאנחנו לא בקשר הדוק, יומיומי, זה בסדר גמור, אני כל כך
שמח בשבילך שמצאת אישה מדהימה כמו אסתר, ורק עכשיו אני שומע
פתאום בחצי אוזן שכבר היית נשוי לאסתר אחרת בעבר?? לא משנה,
אבל כשאנחנו כבר כן נפגשים זה תמיד מדהים לפגוש אותך, אתה אדם
מדהים שמפיץ נועם לעולם, וזה מה שחשוב, ומגיע לך את כל הטוב
שרק אפשר. ועוד לא דיברנו על איך כל היקום הסתדר כדי שנגיע
לשם, על איך פז הגיע בדיוק מהטיסה מפריז לרכבת ההגנה כדי
שיספיק להגיע אלי, וניפגש לראשונה בחיינו, ואיך הוא עוד הספיק
לעשות מקלחת קצרה ולאכול פרי, באמת, עם כל הצניעות, אם יורשה
לי, הכנסת אורחים, זו באמת מצווה חשובה, ואני לא אדם מאמין! כל
כך כל כך לא מאמין! אבל הנה, הזדמנות להכנסת אורחים, דווקא
בסוכות, אז הצעתי לך, מקרב לב, את המעט שמארח יכול להציע, בואו
רחצו רגליכם, אכלו פת קטנה, פרי קטן, זכו אותי במצוות הכנסת
אורחים, תודה פז שזיכית אותי, ונפרדתי מהילדים, ויצאנו לדרך,
שעה לפני זה גם הכרתי את בן לראשונה, טקסטית, וקבענו שאאסוף
אותו מהתדר, שמתי תדר בווייז, ונסענו, 5 דקות של נסיעה, וב5
הדקות האלה שאלתי אותך איפה אתה גר בעצם, ואמרת, פז, שכרגע אין
לך מקום, שלפני שטסת לקוסטה ריקה ומשם לפאריז גרת בעין כרם,
ועכשיו אולי תגור בוואן, וסיפרתי לך שאיזה קטע בדיוק היינו
בעין כרם עם הילדים, במפעל שוקולד, היה לנו שם חדר ללילה,
ואמרת שבטח אתה מכיר את המקום, וסיפרתי לך שבדיוק פגשתי שם
מישהו ליד מפעל השוקולד, ושבחמש הדקות ששוחחנו הוא שיתף אותי
שהוא התחיל לגור בוואן, אחרי שגר בעין כרם, בעצם ממש כמו
שסיפרת אתה, אבל לא יכולתי להיזכר בשם שלו, אבל אז חשבתי אולי
אתה מכיר את יעקב שגר שם? אני מכיר את אשתו יערה, וחשבת קצת,
לא הסתדר לך משהו, ואז אמרת רבי יעקב? ואז אני חשבתי קצת
ואמרתי כן, נראה לי רבי יעקב, כן, מוסח קצת מהתנועה על סלמה
כשפונים לצ׳לנוב, בדרך לתדר, ואמרת כן בטח שאני מכיר אותו,
היינו באים אליו לשיעורים, אבל הם כבר לא שם, ואמרתי נכון הם
עברו לפני כמה שנים בתוך ירושלים, וסיפרת איזה שיעורים מדהימים
עברתם יחד, אצלו, וניסינו להיזכר בשם משפחה שלו, צ׳צ׳בסקי, כן
משהו כזה, כן כן, ורשבסקי! בדיוק! ורשבסקי! כן, אז יערה אשתו,
היא אחות של החבר הכי טוב שלי, של שני, אני מכיר אותה עוד
מילדות, ואז סיפרת לי על סוכות, כמה שאתה אוהב את החג הזה,
שהוא החג שאתה הכי אוהב, ולא הבנתי למה, עכשיו אני מבין, עכשיו
אני מבין. והגענו לתדר, ואספנו את בן, והיינו מוכנים לצאת ישר
לדרך, לארסוף קדם, אבל לא, הנס נמשך, ביקשו שנביא מי טוניק, בן
אמר אין בעיה נעצור בדרך, ואני חשבתי בלב עוד עצירה?! תנו לי
כבר להגיע, תנו לי את הסמים שלי, אבל הכל בסדר, הערב עוד כולו
לפנינו, אין בעיה נעשה עוד עצירה. בלי לחשוב יותר מדי, המקום
הראשון שעלה לי בראש היה אמפם בפרנקל בפלורנטין, המשכתי על דרך
יפו, פניתי באברבנאל, נכנסתי חזרה לתוך פלורנטין, פניתי שוב
בפרנקל ועצרנו לרגע, באדום לבן, המנוע עוד דולק, ליד בית
הכנסת, שעומד שם סמוך לאמפם, רק כדי לקנות מי טוניק, ואז כאילו
זו זרימה טבעית של הטבע, בזמן שפז הלך לקנות את המים, בן רצה
לפתוח את הדלת של האוטו בינתיים, הייתה לו קצת בחילה והוא רצה
אוויר, אז יצאנו קצת מהאוטו, ובאופן קסמי, ויחד עם זאת טבעי
לכולם (חוץ מלי), ראית חבר שלך, אלף, ככה יצאת מהאוטו ונתקלת
בו, אבל לא היית מופתע, להיפך, אמרת לו בן, שקיווית לראות
אותו, והנה לוח שנה מעגלי ששמרת בשבילו, וסיפרת לו שאנחנו בדרך
למסיבת רווקים של תני, ואלף מסר מזל טוב לתני, בלי הוא לא
הזמין אותי או למה הוא לא הזמין אותי, חוסר אגו יפהפה, טהור,
ואז שאלת אותו בן מה אתה עושה פה, ואז סיפרת אלף שאתה צובע את
הקירות של בית הכנסת, ואז פתאום הסתכלנו, וראינו יצירה מדהימה,
של פרטי פרטים, אינסוף פרטי פרטים, וסמלים דתיים, תפילין
ותורה, ואני רק אומר וואו זה מדהים, ובן ופז שכבר חזר מהאמפם
עומדים ומתרשמים ונהנים גם הם, אבל לא בצורה הוולגארית שלי,
אלא בעדינות בנעימות בחוסר אגו אמיתי וטהור, ועוברת אישה עם
הכלב שלה ואלף אומר לה, חצי בצחוק חצי ברצינות לא לא! איטס
ארט! דונט פי און איט! והיא גם לא בטוחה אם זה צחוק או רצינות,
כי מה הכלב שלה אמור להבין אם אפשר או לא להשתין על ציור טרי
על הקיר של הבית כנסת שהוא תמיד משתין עליו, ומגיעה אישה
יפהפיה! ושואלת על הציור ומתעניינת אם אלף עובד עם ילדים, והוא
מתכוון לתת לה את הפרטים שלו, אבל עוד יש לו משהו קטן לדבר
עליו עם פז ובן, שהם בדיוק היו באמצע לדבר עליו לפני רגע,
כלומר בפעם האחרונה שהם נפגשו, לפני כמה רגעים, או חודשיים או
חודשיים וחצי או לפני חצי שנה, ואני עומד שם ומתבונן ונדהם!
חושב שאם אישה כזאת מהממת הייתה ניגשת אלי ככה פתאום ברחוב, כל
העולם היה נעצר, לא הייתי רואה אף אחד, הייתי רק איתה, עיוור
לחלוטין לסביבה, אבל לא, אלף בשלו, מסיים את השיחה עם בן ופז
מתחבקים, כאילו הבוקר עוד נפגשו, ומחר נפגשים שוב, כאילו לא
היה פה נס שהביא אותנו באותו רגע ממש למקום שבו אלף מצייר ציור
מדהים מדהים מדהים על הקיר החיצוני של בית הכנסת שליד האמפם
ברחוב פרנקל, ונסענו, ואני לחוץ, בדיפולטיבי תכלס, ומתלונן על
איזה נהג משאית שהחליט לעצור על החלוצים-פלורנטין בשביל למשוך
כסף מכספומט, כן! כולם יעצרו מאחורי המשאית על רחוב החלוצים
ויחכו שהנהג יסיים למשוך כסף בכספומט וימשיך לנהוג, ואתם
מבינים, מכילים, מקבלים, לא במאמץ, אולי קצת ביהירות, ככה זה
לפחות הרגיש לי באותו רגע, עכשיו אני מבין שלא, וככה יצאנו
מפלורנטין בדרכנו לארסוף קדם, ללילה החלומי, שהמשיך את הנס
שחווינו והיה בעצם חלק מנס גדול, שהוא בעצם חלק מנס יותר גדול,
שהוא החיים שלנו, והם היקום והיקום הוא כלום, והכל, ולכן לא
נותר כלום, באמת, מלבד להפיץ אהבה, אהבה, אהבה