למלאכית שלי

בוקר היה, אתה עם הכלב שלך,
אני עם שלי, שני צללים נוגעים רק בכאילו,
פוסעים על אדמת חול רכה בגינת בוקר,
לא שאלת הרבה, וגם אני לא סיפרתי,
עמד ביננו ערפל חם ודרכו הבטנו זה בזה.

היית לי כמו פיטר פן, כה חכם וצוחק,
ילד נצחי עם עיניים של חיפוש ושל חופש,
ונראה ששכח להניח מבט אחד אמתי,
אני הייתי אז כרוח סוערת חמה שובבית,
נעה בין ענני השמיים למילים שלא הופנמו.

לא הייתה אהבה אף שחשבנו, אך במבט לאחור,
היה שיעור קצר וכואב של תשוקה ושיקרי גוף,
על איך קירבה יכולה להיות רק מגע, ללא לב,
ועדיין איך מגע יכול להותיר בנו צלקת רכה.

אחר כך בא השקט, כמו החול הרך, הרטוב,
שאחריו נשאר רק ריח של מים דלוחים, ישנים,
היא הייתה עוברת ברחוב שלי, האם זה מקרה?
יותר הגיוני שקיוותה שאצא לטייל עם הכלב,
אבל כבר לא יצאתי, רק נשארתי וצער כתבתי.

ואתה כל כך רחוק, שמונה דקות של זמן,
מרחק שלא יקטן עוד לעולם, אף פעם,
והיא, האישה שלך, יפה, נקיה, נהדרת,
יוצרת מרחק בינינו שנראה כמו גשר,
שאל צדו השני אי אפשר יותר לעבור.

לא הייתה אהבה אף שחשבנו, אך במבט לאחור,
היה זה רק שהעור קצר וכואב תשוקה ושיקרי גוף,
ועל איך הקרבה הרחוקה לימדה אותי שוב לגעת,
בעצמי סוף סוף, בעדינות רכה וללא פחד.

קירבה שלימדה אותי לגעת,
בליבי סוף סוף, בעדינות ורוך ללא פחד.

בעדינות ורוך ללא פחד.


ואתה כל כך רחוק, במרחק שמונה דקות של זמן,
ילד נצחי עם עיניים של חיפוש ושל חופש.
https://youtu.be/DW6SlgrWK68