בלילה ירדתי אל הגן,
שם האבן זועקת
ושמך חרוט עליה
כמו פסוק שנשמט מבראשית

אמרתי: אלוהים כבר לא מדבר בקולות
אבל כשנגעת בי
נבקעו שבעה רקיעים
האדמה רעדה מתחת לשורשי שמי
והכול עמד.
לרגע אחד.

ואולי זה היה רק ליבי
שניסר בסתר כמו שמיר
מפלח ברזל
חוצב שערים אליך

ירח עמד, לבן וכהן
מקדש בינינו דממה
אמרתי:
אל תלך
כי עוד לא נשלמה התיבה של אהבתי
עוד חסרה לה יונה,
ים של מלח, ועץ

אתה צחקת
קולך היה גשם ראשון אחרי גלות
ואני אספתי כל טיפה
כאילו היא ספר חדש בתורה
שעדיין לא נכתב,
כאילו היא אות נסתרת במגילה
שאיש עוד לא פתח.

אמרת:
"האהבה היא חרב כפולה."
ואני ידעתי
השמיר כבר בתוכי
מכרסם את האבנים
שמהן נבנה ליבי.

ועכשיו,
בכל פעם שאני שומעת
אבן נסדקת
או רוח חורקת בין עלים
אני נזכרת איך
פילח לב האבן

ואיך ליבי
נפתח כך אליך
בין תחילת הפסוק לאחרית הימים

הנה השמיר עוד חורט באבן
את שמך שלא נמחק לעולם
אתה האש,
אני המים,
ובינינו האל הנעלם