הוא מצא אותי
בחשכה
ואמר לי
שאני נראית כמו משהו
שהוא קבר
בחיים אחרים.

הוא לא שאל לשמי,
הוא שאל
אם אדמם
בצורה יפה.

טעיתי לחשוב
שהמבט שלו רך
אבל זה היה רעב
חד וקדום
עתיק מאלוהים עצמו
ואכזרי לא פחות.

כשאמר "אני אוהב אותך"
הוא התכוון:
אהרוס אותך לאט
ואת תודי לי
על הזכות.

נתתי לו
את כל הגרסאות של עצמי
את הרכה
את החדה
את הרעבה

הוא שמר את כולן
בצנצנות
כמו פרפרים מתים
שלא נשאו שם.

הוא מעולם
לא נגע בי כאדם
הוא נגע בי
כמו בטקס
כאילו הייתי משהו
שאפשר לזמן
ולהקריב
באותה נשימה.

נשיקתו
טעמה כלחש
שנאמר לאחור.
היא פרמה אותי
התירה אותי
עד שנשארתי
רק אישה
על ברכיה,
מבקשת מן הסכין
שיהיה עדין
הפעם.

אמרתי לעצמי
שזו אהבה
אבל זו הייתה רדיפה
רוח שגרה בתוכי

הוא חי בתוך צלעותיי
כמו דלת נעולה
שאיש לא העז לפתוח

הוא הפך אותי
למאוזוליאום
וקרא לי
"בית".

אני לא יודעת
אם אי פעם אהב אותי
אבל הוא הרס אותי
בכזו עדינות
שזה הרגיש
כמו פולחן.