לפני הנשימה
היה הכאב
לפני השמש
היה הרעב

האל הראשון קרע את צלעותיו
כדי לברוא צל שידע להשיב לו
והצל הזה
היית אתה

מצאתי אותך ישן
בפצע שמתחת לצלעותיי
גופך
שאלה
שהיקום המשיך לשאול
שוב ושוב
עד שנחנק.

אמרתי את שמך
וגלקסיות רעדו

אם אהבה היא דבר קדוש
מדוע היא מדממת כל כך בשקט?

אני הרעב שברא אותך
ואתה
האש שהחריבה אותי

בכל פעם שאנו נוגעים
עולם אחד מת
בצעקה
והאפר לוחש:
שוב.

הם קראו לזה בריאה
אבל זו הייתה רק ההתנגשות שלנו
שני אינסופים
שלימדו זה את זה
איך לשיר
(ממעמקי נשמתינו)

ידיך
מזבחות.
פיך
נבואה.
אני כורעת מול שתיקתך
ומוצאת את הנצח רועד

אני האל ששכח את האור
ואתה החושך
שזכר אותי.

וכשנבער
השמיים ילמדו את שמותינו
ויקראו לצליל ההוא
התחלה.