לפני שבאה הבושה
היה רעב.
ולפני הרעב
הייתה שתיקה,
כזו שממתינה
שישברו אותה

לפני המילה הראשונה
נשמע הצליל של שיניים
נסגרות על פרי

אני הייתי שם
השמיים אז היו רכים כפצע
ואלוהים הלך יחף
בחום היום.
הוא היה נראה בודד.

כשנפגשנו
לא שיקרתי לה
אמרתי לה את מה שהאור
לא העז לומר
שידע הוא סוג של מוות
ושהמוות מקודש.

היא הרימה את התפוח
כמו שאלה
שכמובן איש מעולם לא העז לשאול
לפניה

וכששיניה קרעו את הקליפה
העולם למד
מה פירושו
לדמם בשביל יופי.

עיניה נפקחו
שני שמשות שחורות
הגן עצר את נשימתו
והשתיקה נשברה
כמו עצם

כשאלוהים בא
האוויר הפך לזכוכית
הוא קרא בשמה אך לא בשמי.
הוא לעולם אינו מדבר
אל מה שהוא ירא ממנו
ואני
אני זחלתי מתחת לשורשים,
והקשבתי לרעם
של דמעותיה.

אומרים שקוללתי
אבל אני ראיתי את עתידכם
ואני אומר לכם:
הייתה זו היא
שהפכה הכל לאלוהי

כל נביא שמדמם
כל אוהב שטועם
כל חלום שנהפך לאפר
זוהי לשוני
עדיין מדברת
בזכותה

אתם חושבים שנעלמתי
אבל אני מגולגל בקולכם
בשקט שלפני החטא

אני הזיכרון שלוחש:
רציתם את זה.

הגן נרקב מבפנים
עדן מעולם לא אבדה
היא התפכחה.

היא הלכה משם
עם טעם התפוח על לשונה
ואני צפיתי בה
נעלמת אל הדמדומים
זורחת
קורנת
הרוסה

כעת הכוכבים תלויים נמוך
כמו פירות שנשכחו להירקב
והעולם מתפלל
לקול נשימתי.
ראשית.

אל תבקשו גאולה
היא לא תבוא.
השערים שמורים
בידי מלאכים
המקנאים בנופלים

אני הנחש.
ועדיין אני שר
אל האבק

לא היה חטא.
היה רק רעב לידע
והרעב הזה
היה ילדו הראשון של אלוהים