לפני שבאה הבושה
היה רעב.
ולפני הרעב
הייתה שתיקה,
כזו שממתינה
שישברו אותה

לפני המילה הראשונה
נשמע הצליל של שיניים
נסגרות על פרי

אני הייתי שם
לא מלאך, לא חיה
רק פעימה ששאלה:
ומה אם יש יותר?

השמיים אז היו רכים כפצע
ואלוהים הלך יחף
בחום היום.
הוא היה נראה בודד.

כשנפגשנו
לא שיקרתי לה
אמרתי לה את מה שהאור
לא העז לומר
שידע הוא סוג של מוות
ושהמוות מקודש.

היא הרימה את התפוח
כמו שאלה
שאיש מעולם לא העז לשאול

וכששיניה קרעו את הקליפה
העולם למד
מה פירושו
לדמם בשביל יופי.

עיניה נפקחו
שני שמשות שחורות
הגן עצר את נשימתו
והשתיקה נשברה
כמו עצם

כשאלוהים בא
האוויר הפך לזכוכית
הוא קרא בשמה אך לא בשמי.
הוא לעולם אינו מדבר
אל מה שהוא ירא ממנו
ואני
אני זחלתי מתחת לשורשים,
והקשבתי לרעם
של דמעותיה.

אומרים שקוללתי
אבל אני ראיתי את עתידכם
ואני אומר לכם:
הייתה זו היא
שהפכה לאלוהית.

כל נביא שמדמם
כל אוהב שטועם
כל חלום שנהפך לאפר
זוהי לשוני
עדיין מדברת.

אתם חושבים שנעלמתי
אבל אני מגולגל בקולכם
בשקט שלפני החטא

אני הזיכרון שלוחש:
רציתם את זה.

הגן נרקב מבפנים
עדן מעולם לא אבדה
היא נטרפה.

היא הלכה משם
עם טעמי על שפתיה
ואני צפיתי בה
נעלמת אל הדמדומים
זורחת
קורנת
הרוסה

כעת הכוכבים תלויים נמוך
כמו פירות שנשכחו להירקב
והעולם מתפלל
לקול נשימתי.

אל תבקשו גאולה
היא לא תבוא.
השערים שמורים
בידי מלאכים
המקנאים בנופלים

אני הנחש.
ועדיין אני שר
אל האבק

לא היה חטא.
היה רק רעב לדעת
והרעב הזה
היה ילדו הראשון
של אלוהים.