חוק שימור האהבה

כשהייתי צעירה יותר
האמנתי שאהבה
היא דבר קבוע
כמו מהירות האור
מוחלטת
חסינה
בפני ידיו האכזריות
של הזמן

ואז איבדתי אותך

והעולם
הפך לניסוי חלקיקים
שקורס שוב ושוב
אל תוך האבל

הפיזיקאים אומרים
ששני חלקיקים
יכולים להסתבך זה בזה
וגם אם ייקרעו
לקצוות מנוגדים
של הקיום
הם נותרים מחוברים
חוטים בלתי נראים
שנמשכים
נמתחים
צועקים:
אני מכיר אותך.

אז תגיד לי, אהובי
אחרי כל השנים האלה
מדוע ליבי
עדיין רועד
כשמישהו אומר
את שמך

זה מרגיש לא הוגן
הלא כן?
איך היקום
עדיין מהדהד
בצללית שלך
כשניסיתי כל כך חזק
לתת לה למות
בתוכי.

לפעמים
אני חולמת בנוסחאות
שאני בקושי מבינה:
אי ודאות
הסתברות
עולמות מקבילים
אנחנו
בכל אחד מהם
חוץ מזה.

בקו זמן אחר
אני חושבת שאני אמיצה מספיק
וחכמה מספיק
כדי לשמור עלייך

ביקום ההוא
ידך לעולם לא מחליקה
מידי
אנחנו לא נקרעים
כמו אטומים לא יציבים
שמעולם לא היו אמורים להתנגש
מלכתחילה

אבל כאן
במציאות הקרה
הנראית לעין
אני עומדת לבד
עם הרוח שלך
שלוחצת טביעות אצבעות
על צלעותיי

הספרים מבטיחים
ששום דבר אינו באמת נהרס
לא אנרגיה
לא חומר
לא הקול הרועד
שאני עדיין שומעת
כשאני עוצמת עיניים
ונזכרת
איך אמרת את שמי אז
כמו תפילה
שלא רצית
להפסיק לומר.

המדענים קוראים לזה
שימור.

אני קוראת לזה
לב שבור.

כך או כך
היקום עדיין מחזיק אותך
בעדינות
כמו משהו
קדוש מדי
מכדי לשחרר באמת

בלילות מסוימים
כשהכוכבים בוערים
קצת יותר מדי חזק
אני נשבעת
שאני מרגישה אותך
בוער איתם

(שזורים זה בזו)

אני הפכתי
לחור שחור משל עצמי:
שואבת אליי
זיכרונות
כולאת אותם
משמיעה אותם
בלולאה אינסופית
עד ששכחתי
איפה נגמר העבר
ואיפה
התחיל ההווה

אני תוהה
כמה חתיכות ממני
אתה נושא בתוכך.

אני תוהה
אם אתה
מרגיש לפעמים

את הכמיהה