תסכול מיני חודר לתוכי. הוא משנה אותי ומכבה אותי מבפנים.
חשבתי שנפטרתי ממנו, חשבתי שלא אפגוש אותו יותר, אבל הנה הוא
שוב מגיע. בניתי לעצמי כל כך הרבה חומות, הנפש שלי מוקפת מגדלי
שמירה עם שומרים חמושים שלעולם לא ישנים, אבל הנה הוא הצליח
להתחמק פנימה. שינה את צורתו ונהיה אוויר, נשאף לתוכי והשתכן.
השקעתי יותר מדי בביצור, זאת הבעיה. כמו בטרויה, לא הייתה לי
שום תוכנית למקרה שהאויב יצליח לחדור. ועכשיו הוא עושה בנפשי
כאוות נפשו. מי זכר שתסכול מתסכל כל כך? בטח לא אני. רואים.

הנזק כבר נעשה ועיר הנפש לא תשוב להיות כשהייתה. לפעמים זה
בסדר. אבל עכשיו לא נותר לי אלא להילחם, לנסות ולמגר את הפולש,
ולהקים על חורבות וחורבנות הנפש שלטון חדש, יציב יותר וחזק
יותר. לא אשתה יותר יין עד היום שבו אוכל לשתות יין חדש במלכות
האלוהים.

מלחמות נלחמים בשביל משהו, ואני נלחם בשביל שוויון הנפש.
ובגלל שיש לי את הלמה, או את המה, יהיה הרבה יותר קל למצוא את
האיך. בחלק של האיך מטפלים בדרך כלל בעזרת כלים, ואני צריך את
הכלי הטוב ביותר בארסנל. אסור לזלזל בחשיבותו המכרעת של הכלי
נכון - אפשר לחלוטין לכרות עץ עם מזלג. הנה רשימה של הכלים
שמצאתי בין ההריסות:

הרהור עמוק
סלחנות
קבלה
דחייה
התעלמות

חמישה כלים, כחמשת האצבעות, אפשר לקמץ אותם לאגרוף ולהשתמש בהם
בהלומה אחת, אבל אצבע אחת תמיד תהיה הכי גבוהה. בשביל לנצח אני
חייב למצוא את החייל המצטיין שלי, ולהזין אותו. האינטואיציה
שלי, תודה רבה לה, תמיד מניעה אותי הרחק מכיוון הרוע. כמו
שופט, שתפקידו להצביע - זה טוב, זה רע - ככה האינטואיציה שלי
אומרת לי: התעלמות היא לא הדרך. לא תמיד אני מקשיב לה, למרות
שאני תמיד יודע שהיא צודקת, כמו מין שופט עליון פנימי. הפעם
אני יודע שיש לה נקודה טובה - אם אני אתעלם, הבעיה הזאת לא
תיעלם. זו פשוט לא בעיה מהסוג הזה, שנעלם כשלא מסתכלים.

ארבעה, כמו חדרי הלב (פעימות המנוע). שניים מהם נמצאים בקצה,
ואחראיים על הקליטה והפליטה, על הקבלה והדחייה. אם מסגלים הלך
רוח מסוים, קל מאוד לקבל. באותה קלות אפשר להתרגל לדחייה.
שניהם לא טובים, וכל מכונאי, מתכנת, או כל אדם אחר שעוסק בקלט
ופלט למחייתו, ידע להגיד לכם למה: כל דבר שנקלט, עתיד לעבור
תהליך כלשהו. התהליך הזה בהכרח צריך להמיר את מה שקלטנו, למשהו
אחר. דלק לתנועה, מידע לטבלאות, הבנתם את הקטע. כל מה שלא חלק
מהתהליך הזה נדחה ונפלט החוצה. זאת אומרת, שאם אנחנו פתוחים
לקלוט דברים שלא תואמים את התהליך, גם נבזבז המון אנרגיה לחינם
וגם נפלוט הרבה זבל.
ומהצד השני, יכול להיות שבעקבות תהליך לא נכון, אנחנו דוחים
ופולטים דברים שיכולים לשמש אותנו. גם זה בזבוז לחינם ופליטה
מיותרת. אלה לא כלים שנוכל להשתמש בהם לאורך זמן, מי יודע אם
הם יחזיקו עד הסוף.

שניים, כמו האדם. שני קצוות מנוגדים של אותו הדבר, שבניגוד
מוחלט להיגיון פונים אחד לכיוון השני. אפשר תמיד להרהר ולשקוע,
להרהר ולשקוע, להרהר ולשקוע, אבל אפשר גם לסלוח ולהמשיך. שתי
אלה מעלות, אי אפשר לקבוע מי עליונה מביניהן, אבל אנחנו לא בעת
שלום, אנחנו במלחמה. במלחמה צריך את מה שנכון, לא מה שעליון.
ולמי פונים כשרוצים לדעת מה נכון? נכון מאוד - לניסיון.
ולפי הניסיון שלי, סלחנות היא תמיד הפיתרון. ההיגיון מתקשה
לקבל את השיעור הזה, בגלל שסלחנות לא מלמדת כלום. פשוט סולחים,
ועוברים הלאה. שום מחשבה והרהור. אבל הניסיון אומר, האם כל דבר
צריך להיות שיעור? לסלוח זה תמיד משפר את המצב. הרהור יכול
ללמד המון, אבל הוא מוביל לטינה, לבדלנות, ולעוד הרבה רעות
אחרות. סליחה תמיד מובילה לרוגע, לאחדות, ולשאר הטובות.

סלחנות היא תמיד הפיתרון. סלח לאויביך ותאהב אותם עד שהם יאהבו
אותך חזרה, או ימשיכו הלאה. הנח לתסכול, סלח לו והמשך אתה
הלאה. יש עוד עיסוקים רבים, הזדמנויות רבות בעתיד. עסוק בהן,
הרהר בהן. אל תהרהר במה שכבר עבר. סליחה מפנה לך זמן לחשוב על
מחר. בשביל לבנות אימפריה, צריך כמה שיותר זמן לחשוב על מחר.
ולגבי התסכול - הוא מגיע בהרבה צורות, אי אפשר להיות מוכנים
לכולם. היום למדתי שגם אלה שאתה מוכן אליהם יכולים לתפוס אותך
לא מוכן. לכן, הדרך היחידה לנצח תמיד, בכל מצב, ולשמור על
אימפריית הנפש יציבה ושלווה למשך אלפי שנים, היא תמיד לסלוח.
נוגד את ההיגיון, אבל למעשה זה נכון.