בערב
כשכולם סוגרים את התריסים
היא עוד עומדת במרפסת
מקשיבה

יש ריח של גשם על אספלט
ורוח שמזכירה לה
לא את יעקב
אלא את עצמה...
לפני שהייתה שם אחרונה
בין הצאן,
בערגה

הטלפון שותק
אבל מבעד לרעש החשמל
היא שומעת לחש
הנכתב באור קטן
כאילו מישהו קורא לה בשם
שכבר לא שייך לה מזמן

היא שומרת מים בבקבוק
ולפעמים מדברת אליהם
כאילו הם מבינים שפה עתיקה
אומרת
"אם תראו אותו
תגידו לו
שלא שכחתי
את הדרך אל המעיין
אל הבאר ההיא
שראתה אותנו לפני המים
לפני שנרקמה הדממה"

הרחוב ריק
והעולם ממשיך לנשום
בלי לדעת
שהאישה ההולכת בו
נושאת בחיקה
את כל הגעגוע בעולם

(הגוף שלי כבר איננו
אבל את קולי
אני תולה על הרוח
שתבוא אליך בחלום

אתה תחשוב שזה גשם
אבל זאת אני לוחשת

הגוף שלי כבר איננו
אבל את קולי
אני תולה על הרוח
שתבוא אליך בלילה
ותיגע בשפתיך
כקללה מבורכת
מתוך מעמקיך)