נשארה בי טיפת רגישות אך הלוח נמחק,
נעלם העבר, והשנים חלפו להן כאבק,
העבר שחייתי כבר נמס לתוך שכחה,
אני מתנשף, מתחנן, לרגע של אור ותקווה,
האוכל לשכוח את מה שהכאב טבע בי?
לא סוף הסיפור, והריק, זה הריק שבתוכי,
פסיק של חיים, זה רק התחלה חדשה,
היי, כן אני רץ, רץ אל סוף הדרך, לקראתה.

האם עוד נשארה בי טיפת אנושיות?
האם עוד נשארה בי טיפת רגישות?

המסכה על פניי, אך יש מי שרואה אותי,
שלא תחליק בין אצבעותיי, זה כל תפקידי,
מרגיש לבד בעוד קהל בי צופה, אוי אלוהים,
האור הלבן של הזרקור הייתי רוצה להעלים,
להיות רק אין, כתנודת הדף דמומה ורועדת,
נוכחות שלא דורשת דבר, גם לא נדרשת,
זה הלב, משב רוח צופה על עולם מתפוצץ,
משתנה, תמיד מסתולל, משתבלל ופורץ.

ובין אור החשיפה להסתרת המסכה, הס נולד,
ליבי מביט ושואל, תאמר, מה לא באמת נאבד?

כאב מתחדש בי, שורף בכל רגע, שובר ובונה,
האם זו חובה שעם הזמן, אהבה תמיד תשתנה?
רוצה נוסחה קבועה, כמו קו ישר ללא טעויות,
הלב עדיין תוהה וטועה, מרגיש ורוצה להיות,
פוחד שוב להיות שבור, אדיש מבוהל ועומד,
רק משתדל לנשום, להכניס פנימה, ואומד
כל שאיפה, האם כובלת, אוויר כבד, ומכביד,
רק אוויר, רק חלל, מוחי משדר, רוצה להגיד.

ובתווך הדממה מתחפרת צעקה מוכיחה,
שאינה נשמעת אך מחייה אותי בעודה.

ובמקום בו אין צעקה, גם אין בו מהות עכשיו,
שם, זה בלי גוף או זמן, הריק שממלא את כל המרחב,
האפור נוזל מכל עבר, האם מתוכו טהור, מפציע,
אור חדש של זריחה אדומה, של ניקיון, שקט שמגיע,
האם לא הכול הטעיה? צללים כבדים, וחושך שורר,
לוחצים על הלב שמחפש קו ברור, מדויק, משחרר,
שמציג אמת אחת שמותירה כאב אדום ואיתן,
ואז כשצבעים מתערבבים בי, מבקש רק את הלבן.

נשמתי נפרשת באור הרך, המחייה תקוה חדשה,
וכל פחדי נעלמו, רק נשמתי נשארת לנצח.

ובין צעקת העולם ללחישות שאני שומע בפנים,
חומותיי גבוהות, קור לבי מתפוגג, נמצא בצחוקי,
וחיוכי האדיש, סלע, ובמבט לתוכי, רואה תהום,
בזה הלב גם אור חבוי, והפחד ממתין בדממה,
עומד ונופל, שוב ושוב, נופל ונעמד, בסוף קם,
גם אם מסכה על פני, ואני כצל צופה ושורף,
גם אם אין רגע של אמת, שבו אני נח בשלווה,
אין שקט להיות, רק תקוה להיות כנשימה.

יגיע היום בו אהיה תקוה טהורה, נקיה,
ואהיה נשימה חדשה.


לא סוף הסיפור, והריק, זה הריק שבתוכי, אוי אלוהים,
את האור הלבן של הזרקור הייתי רוצה להעלים.
https://youtu.be/7dcdLVHTvFo