מכורים מדברים על כאב,
שוב מספרים סיפור הישן,
מקשיבים זה לזה בחמלה,
כאילו הזיכרון הוא תרופה,
מן הצד זה אולי נראה מוזר,
כאילו בהתמדה הם טוחנים מים,
נפש נושאת הד רעש ישן ומציק,
שאיש לא מצא איך להשתיק.

אני זוכר, ואני כאן עדיין,
ואני לא לבד בעולם,
הפצע מעט שוקט בתוכי,
כך הלב נושם חופשי.

הקהילה מחזיקה את השקט,
במקום הבושה נולדה להם שפה,
הודאה באור על בסיס יומיומי,
ואז יוצאת תפילה מלב אמתי,
אך עם הזמן שעובר, נוצר סדק,
המילים חגות וסוגרות מעגל,
שפה מדברת את עצמה פתאום,
ואז האדם שוכח את חייו כל יום.

אני זוכר, ואני כאן עדיין,
ואני לא לבד בעולם,
הפצע מעט שוקט בתוכי,
כך הלב נושם חופשי.

אז בא הרגע המבקש שקט,
לא של פחד אלא שלם,
זיכרון נהפך לעבר בנשמה,
והפצע לשורה בשיר נשימה,
לאט הלב מתחיל לנשום חופשי,
קולט שהוא חי את החיים,
הוא לא לבד בעולם הזה,
הפצע בתוכו שקט נדם.

הפצע מעט שוקט בתוכי,
כך הלב נושם חופשי.

כן, נושם חופשי

נפש נושאת הד רעש ישן ומציק, שאיש לא מצא איך להשתיק.
זיכרון נהפך לעבר בנשמה, והפצע לשורה בשיר נשימה.
https://youtu.be/RG9bSZ4z4TA