מורח שכבת של רוך, על הכול, כדי שלא יראו,
וכך מצייר את עצמי, בלי מברשת או מכחול,
אבל כשאני מול עצמי, מתבונן פנימה, אני יודע,
שסודות גדלים בחושך, ומתים באור החשיפה.

מורח שכבת של רוך,
על הכול, כדי שלא יראו,
הפיקסלים שלי,
אני מעדיף טשטוש,
טשטוש עדין, טיוח קטן,
על פני עקצוץ, חדות
מציקה של אמת,
כל קו שחד בי, מחוספס,
אני מרכך,
חטא, מה זה חטא?
אצלי?
הופך לטעות,
כעס? אני לא כועס,
זו תגובה טבעית,
והפחד? מי פחדן?
זה תבונה זהירה.

וכך מצייר את עצמי,
בלי מברשת או מכחול,
מדומיין שאני, שכבות,
שכבות של גוונים אחידים,
אני לא שבור,
אין בי סדקים,
גם לא ניגודים,
בפני עצמי אני מודה,
גם אין לי מקום לגדילה,
נו, מה יש לומר,
זה כל כך טוב, נוח, ניסתר,
כך ניתן להיראות שלם בנפש
מול כל העולם,
כאילו השבר, הפצע,
שמאחורי המסך הוא רק,
אאא, בעיית תאורה, לא אמיתי.

מורח שכבת של רוך, על הכול, כדי שלא יראו,
וכך מצייר את עצמי, בלי מברשת או מכחול,
אבל כשאני מול עצמי, מתבונן פנימה, מה אני יודע?
שסודות גדלים בחושך, ומתים באור החשיפה.

אבל כשאני מול עצמי,
מתבונן פנימה,
עמוק מתחת לכל,
שכבות הסוואה,
הרעש בתוכי,
עדיין שואג וצורח,
פיקסלים מסרבים,
מתנגדים להחלקה,
גם האופי לא מוכן,
רוצים להיחשף,
להישרף באור האמת,
לצעוק ברחובות ולומר,
שסודות גדלים בחושך,
ומתים באור החשיפה,
כן, זה אני, זו האמת,
אני לא מושלם.

והאני הזה,
החולה בנפש,
המבולבל,
המאד שבור,
הראוי להשתנות,
ובינתיים,
אני מחיל על עצמי
פילטר חדש,
פילטר נוסף,
עוד אנטי־אליאסינג רגשי,
כדי שלא תחדור הביקורת,
שלא תופיע חרטה, וככה אני,
היי, אני נראה טוב,
במבט ראשון,
רק שאין בי עומק,
רק רזולוציה נמוכה שבלב.

מורח שכבת של רוך, על הכול, כדי שלא יראו,
וכך מצייר את עצמי, בלי מברשת או מכחול,
אבל כשאני מול עצמי, מתבונן פנימה, אני יודע,
שסודות גדלים בחושך, ומתים באור החשיפה.

כן, שסודות גדלים בחושך,
ומתים באור החשיפה.

מתים באור החשיפה.

אנטי אליאסינג (Anti Aliasing) הוא מונח מתחום הגרפיקה
הממוחשבת,
שמתאר שיטה להחלקת קצוות משוננים (aliasing) של צורות,
טקסטים או תמונות דיגיטליות.
https://youtu.be/WcKofV92H74