זמן זורם כאור אפור על מדרכה רטובה,
לרגע נמצא ואז נמוג בלי להשאיר נגיעה,
כל מה שחולף ונשאר בי משתקף לשנייה,
ואז מתאדה, נעלם, כאילו מעולם לא היה.

כל בוקר, באותה השעה,
ליד אותו האוטובוס הגדול,
נשענת עומדת מחכה שם,
תכולת עיניים בצעיף כחול,
הרוח נשבה וליטפה אותה,
ופרעה את זהב שיערה,
העיר התקשתה וניסתה,
עדיין זוכר את צבע עורה.
כאילו יצור חי התעוררה.

כשרמזוריה החליפו צבעים,
מעולם לא דיברנו, לא מילה,
היו אלה רק מבטים קטנים,
מבטים שהחלפנו, מדי פעם,
לא הייתה בהם שום כוונה,
נפגשו כטיפות גשם בערפל,
מתמשכים בשקט כמו נשימה.
תמיד היא הייתה שם אבל,
העולם כאילו התרוקן לי, נדם.

זמן זורם כאור אפור על מדרכה רטובה,
לרגע נמצא ואז נמוג בלי להשאיר נגיעה,
כל מה שחולף ונשאר בי משתקף לשנייה,
ואז מתאדה, נעלם, כאילו מעולם לא היה.

כשיום אחד לא באה ולא אחריו,
האוויר נעלם בקור של עכשיו,
לו ידעתי את שמה הייתי זוכר,
וכותב על קופסת סיגריות מעוכה,
מוקף בשמות אחרים ששכחתי,
כי זכרתי איך נראתה כשחייכה,
מאז אני בא לשם רק לפעמים,
כמו שהרוח נגע בקצה תודעה,
מחכה לדבר ולומר בלחישה.

עומד במקום שבו היה הצעיף,
ורק בחלום דיברנו סוף סוף,
על אור נשבר בגשם או מי ים,
על איך מילה אחת פשוטה,
יכולה להישאר אחרונה בעולם,
התעוררתי והלכתי ברגל לים הסוער,
וחשבתי שאולי כך גם היא בודדה,
כשראיתי עלה נסחף על הכביש,
ונזכרתי איך נעלמה לי והיא לבדה.

זמן זורם כאור אפור על מדרכה רטובה,
לרגע נמצא ואז נמוג בלי להשאיר נגיעה,
כל מה שחולף ונשאר בי משתקף לשנייה,
ואז מתאדה, נעלם, כאילו מעולם לא היה.


הרוח נשבה וליטפה אותה, ופרעה את זהב שיערה,
וחשבתי שאולי כך גם היא בודדה.
https://youtu.be/7FhIysb0IsM