לא יודע ואין לי מושג, מי זה שמביט,
אבל יש משהו בתוכי שמבין אולי?
שקט קר שואל ודורש, מי זה פה?
זה אני שבין הזיה למציאות, חי.

קול שקט זורם בזכוכית, כחשמל,
פנים משתקפות בי בחושך, זה אני?
העור כמניפת זמן, נפתח, מתפצל,
תודעה, דרך ואור, מתקיים זו-זמנית,
קירות מדברים כאן בלחש, בשקט,
הם יודעים יותר ממני, עלי, מי אני,
בסדקים מסתתרת מחשבה, חבויה,
נשימתי הישנה נסדקת אך מי חיה?
מישהו אחר בתוכי מחרחר ונושם,
והוא מחייך כשאני נעלם, ברשעות,
איחס, אנחנו שותים מאותה כוס,
עולמו נמס על לשוני, זה מגעיל.

לא יודע ואין לי מושג, מי זה שמביט,
אבל יש משהו בתוכי שמבין אולי?
שקט קר שואל ודורש, מי זה פה?
זה אני שבין הזיה למציאות, חי.

רוח קפואה משאירה אותי עומד,
תנועת אדוות המים משחזרת חלום,
בכל טיפת אור טיפת חושך, יש רחש,
כאילו הזמן ננשף החוצה, בכוח, בחום,
אני לא זה שבוחר, גם לא את המילים,
אלו הן שבוחרות בי בכוח, בתוקף,
מתכווצות לעבור דרכי, כאילו אני ספוג,
מחריכות להיות רמז נסתר, לא תשובה,
כשאפקח עיני, האם אמצא פנים בלי זהות?
יד מחוספסת תחרוץ בי בלי רעש או שקט,
אך אני אחייך בלי לדעת למה, על מה,
בין גוף לזיכרון יש רווח, ובו שיר אמתי,
לא אני שר אותו, הוא מתחלחל מתוכי.

לא יודע ואין לי מושג, מי זה שמביט,
אבל יש משהו בתוכי שמבין אולי?
שקט קר שואל ודורש, מי זה פה?
זה אני שבין הזיה למציאות, חי.


בסדקים מסתתרת מחשבה, חבויה, ומילים
מתכווצות לעבור דרכי, כאילו אני ספוג.
https://youtu.be/vgl5wJsjpKA